תאוריית הזכויות של איין ראנד – הבסיס המוסרי לחברת חרות

הקדמת המתרגם

אני רוצה להודות לקרייג בידל, כותב המאמר הזה, על האישור לפרסם את התרגום הזה. את המקור ניתן לקרוא כאן.

קרייג בידל הוא פילוסוף שעורך את האתר "הסטנדרט האובייקטיבי" שבו הוא מסביר ומפרט את הפילוסופיה האובג'קטיבית של איין ראנד.

מדוע תרגמתי את המאמר הזה?

במהלך הרבה דיונים בפייסבוק, וואטסאפ ופנים מול פנים (כן, יש כאלה שעדיין עושים את הדבר המיושן הזה) במגוון נושאים שונים, מצאתי שהדיון מוביל לאותו הנושא. מהות זכויות האדם. מהם בדיוק? מאיפה הם מגיעים? מתי ניתן לשלול אותם? מצאתי שהרבה נושאים אתיים ופוליטיים קשורים באיך אנו תופסים את מושג ה"הזכויות" כך שאי אפשר (כמעט) לנהל דיון רציני על אתיקה ופוליטיקה מבלי לגעת בנקודה הזו.

לאחר עוד פעם שמצאתי את עצמי מנסה להסביר את נושא זכויות הפרט מתוך הסתכלות אובג'קטביסטית, נזכרתי במאמר הזה של קרייג בידל. את המאמר הזה קראתי דיי בתחילת דרכי בחקר הפילוסופיה של איין ראנד ומאוד נהניתי ממנו. מצאתי אותו שוב וניסיתי לתמצת אותו למספר שורות כך שאוכל להשתמש בזה בעוד תגובה בשרשור פייסבוק שהלך והתארך. מהר מאוד הבנתי שזה לא יעשה חסד עם המאמר הזה. הנושא כל כך יסודי ומהותי שחייבים להשקיע את הזמן כדי להבין אותו במלאו. אז התחלתי לתרגם את המאמר.

המאמר הזה לא קצר, אבל הוא מאוד יסודי. הוא ייתן לך, הקורא, בסיס מוצק בכדי להבין מאיפה נובעים זכויות אדם, מה הם מקנים ומדוע הם כל כך חשובים. התשובות לשאלות הללו יעניקו לקורא בסיס מוצק שבאמצעותו הוא יוכל להגן על חרות הפרט בפני כל אלה שמנסים לדרוס אותו ברגל גסה. והכי חשוב, יעזור לך להעריך ביתר שאת את החרות.

על האישיים שמצוטטים במאמר

לצד ציטוטים מענקי רוח כגון תומאס ג'פרסון וג'ון לוק, קרייג בידל מביא במאמר הזה ציטוטים מדמויות פחות אקדמיות. שרה פאלין היא דמות פוליטית, אפילו דמות פוליטית נערצת בחוגים מסוימים, אבל אפילו התומכים הגדולים ביותר שלה לא ישימו אותה באותה הקטגוריה כמו ג'ון לוק. אני יכול רק לשער מדוע קרייג בידל בחר לצטט אותם וההשערה שלי היא שהוא בחר לצטט אותם מכיוון שהם דמויות פופולריים עכשוויים.

קרייג בידל רצה להראות שהמחשבות שמובאות כאן אינם אוסף התפלספויות של זקנים טרחנים הנעולים במגדלי השן. הם נושאים עכשוויים שפוליטיקאים ומנחי תוכניות טלוויזיה פופולריים מתעסקים בהם. לצערי הרב אישיים אלה יותר מפורסמים בארה"ב מאשר בישראל והשם "ראש לימבו" לא יגיד הרבה לישראלי הממוצע. דבר שעלול לגרום לקורא הישראלי לא להבין מדוע חשוב מה חושב אדם כמו "ראש לימבו".

כדי להתגבר על הקושי הזה הוספתי קישור לעמוד הוויקפדיה של כל האישיות שמוזכרת כאן. הכרת הרקע של הדמויות הללו תאפשר לקורא להבין את מידת ההשפעה שלהם על דעת הקהל.

נפתח בשאלה

מה הם זכויות? מהיכן הם מגיעים?

התשובה שלך על השאלות הללו תקבע האם תוכל להגן על חברה המושתת על חרות. אם אינך יודע את טבעם ומקורם של זכויות, לא תוכל לדעת האם זכויות הם דבר אמתי או פרי הדמיון האנושי. אם זכויות הם רק דמיון קולקטיבי, אין בסיס לחרות. ממשלים וחברות יכולים לעשות ככל העולה על רוחם.

התשובות המסורתיות לשאלות הללו מתחלקות לשלוש מחלקות

  1. זכויות הם חוקים מוסריים שמציינים באלו תחומים אמור להיות לאדם החופש לפעול וחוקים אלו ניתנו על ידי אלוהים.
  2. זכויות הם חוקים פוליטיים שמציינים את התחומים שבהם יש לאדם את החופש לפעול וחוקים אלו נוצרו על ידי הממשל.
  3. זכויות הם חוקים מוסריים שמציינים באלו תחומים אמור להיות לאדם החופש לפעול וחוקים אלו מוכתבים מטבעו של האדם.

ניתן להראות שכל אחד מהטענות האלה אינן נכונות. יתרה מכך, כל מי שינסה להגן על חרות כשהוא מתבסס על אחת מהם, ייכשל. כפי שמגני החרות בארה"ב [ובישראל – הוספת המתרגם] נכשלים בכך כיום.

לעומת זאת, תשובותיה של איין ראנד לשאלות הללו, ניתן להוכיח באמצעות תצפיות. יתרה מכך, מי שלומד להבין את תשובותיה מחמש את עצמו עם אפשרות להגן על החרות על בסיס פילוסופי מוצק.

על מנת להבין את התאוריה של איין ראנד בנושא הזכויות ואת התרומה החיונית שלה להגנה על חרות, נסקור בקצרה את התאוריות המסורתיות ואת הבעייתיות שלהם. לאחר מכן נפנה לתאוריה של איין ראנד, נראה איך היא פותרת את הבעיות שבשאר התאוריות ואיך היא מבססת זכויות בעובדות ניתנות להבחנה.

תאוריות מסורתיות של זכויות ומדוע הן מוטעות

זכויות ניתנות על ידי אלוהים

הרעיון שזכויות ניתנות על יד אלוהים אהוד במיוחד על ידי שמרנים וחברי המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. על פי התאוריה הזאת, אל כל יכול, כל יודע, שלא מסוגל לטעות, שורש כל הטוב, יוצר עבור האדם חוקי מוסר ונותן לאדם זכויות מסוימות. כך, זכויות קיימות לפני ובנפרד מכל חוק מעשי ידי אדם והן לא יכולות להינתן או להילקח על ידי הממשל כפי ששרה פאלין הביעה את הרעיון הזה:

"החוקה לא נתנה לנו את זכויותינו. זכויותינו הוענקו לנו על ידי אלוהים. החוקה יצרה ממשל לאומי כדי להגן על זכויות מתת האל שלא ניתנים להעברה, אלו."

ראש לימבו מסכים אתה

"יש לך זכויות פרט, כפי שהן ניתנו על יד אלוהים, שברא אותך, ומסמכי היסוד שלנו מקדשים אותם: חיים, חרות והחתירה לאושר. זכויות אלו לא הגיעו מאנשים אחרים או ממשלות.. הם הגיעו מבוראנו"

ניוט גרינגריצ' מאתגר אותנו למצוא מקור אחר לזכויות שלא ניתנים להעברה:

"אם לא הואצלנו בזכויות מסוימות שהן בלתי ניתנות להעברה, מאיפה הם הגיעו?"

וג'יימס דובסון מזהיר:

"אם אתה טוען שזכויות לא מגיעות מידי אלוהים והם באים מידי המדינה, הם גם יכולים להילקח ממך…"

אבל על תאוריה שזכויות הן מתת האל אין סיכוי להגן בצורה רציונלית. בתור התחלה, אין שום הוכחה שאלוהים קיים. שלא נדבר על זכויות שאיכשהו נובעות ממנו. אם אדם מאמין באלוהים או לא, זה לא רלוונטי. גם אלה שמאמינים באלוהים עושים זאת בהעדר כל הוכחה, זו מהות האמונה. זכויות שהצידוק היחיד שלהן תלוי באמונה אינם זכויות, הם יותר משאלות לב, הזיות.

יתרה מכך, מה המשמעות בכך שתודעה כל יכולה, כל יודעת ושורש הטוב נותנת לאדם זכויות? ברור שאם אלוהים קיים והוא אכן כל יכול, כל יודע ושורש הטוב הוא יכול, בכל זמן נתון, לקחת בחזרה את הזכויות הללו. להרוג בני אדם כאוות נפשו (כפי שהוא אכן עושה מספר פעמים בסיפורי התנ"ך), לתת הוראה או להתיר לאנשים מסוימים להרוג, לשעבד או לאנוס אנשים אחרים (כפי שהוא עושה בספרות היהודית, הנוצרית והמוסלמית). אם אלוהים, שעל פי ההנחה הוא לא יכול לטעות, שורש הטוב ויוצר המוסר, עשה או הורה לעשות מעשים כאלה, הרי מעשים אלו, על פי ההגדרה, יהיו טובים ומוסריים. זכויות שניתנות להפקעה אינם זכויות, הם היתרים זמניים. ו"תאוריית" זכויות שמתירה רצח, שעבוד ואונס אינה תאוריית זכויות כי אם לעג לזכויות.

ההשערה שזכויות הן מתת האל כרוכה בבעיות נוספות (כגון איזה אל? יהוה המקראי? ברהמן ההודי? אללה המוסלמי?) אבל הבעיה שהוזכרה לעיל מספיקה כדי לשלול את ההשערה הזו. ה"תאוריה" הזו אינה תאוריה רציונלית ברת הוכחה למקור של זכויות שלא ניתנות להעברה כי אם פנטזיה על היתרים על‏-טבעיים.

לטעון שזכויות מגיעות מידי האל זה לטעון שאין שום הוכחה שתומכת בקיום זכויות, שאין להם שום בסיס במציאות הנגלית ושאין להן הוכחה רציונלית. זו לא תיאוריה מבוססת, תיאוריה כזו לא יכולה לשמש בתור בסיס יציב שממנה ניתן לשכנע בנכונות או להגן על רעיון החרות.

זכויות מוענקות על ידי הממשל

שמאלנים וליברלים מודרניים מנצלים את חוסר הראיות לתומכים בשיטה הקודמת. אין כזה דבר "זכויות", הם טוענים, לפחות לא במובן של רשות מוסרית גמורה ומוחלטת לאדם לחיות את חייו בחתירה אחר הדברים שעל פי שיפוטו, יביאו לו אושר. זכויות, הם אומרים, לא קודמים לחוקים פוליטיים אלא נובעים מחוקים פוליטיים. ממשלות קובעות את החוקים והחוקים, בתורם, קובעים מה הם זכויותיהם ובמה אין זכויות לבני האדם שחיים תחת חוקיהם. אדורד ג'וזף דיון מנסח זאת בקצרה:

"בהעדר ממשל אין שום זכויות."

סטפן הולמס וקאס סאנסטיין מגדירים זאת כך:

"זכויות הם כוח שמוענק על ידי הקהילה הפוליטית."

ולכן:

"מטרה נחשבת לזכות כאשר המערכת המשפטית מתייחסת אליה כאל כזו על ידי כך שהיא משתמשת במשאבים הציבוריים על מנת להגן עליה".

סטפן וקאס מסכמים בכך שהם מצטטים בהערכה את הפילוסוף התועלתני ג'רמי בנת'ם שבין היתר אמר ש"זכויות" הן בניו של החוק ושזכויות בלתי ניתנים להעברה הן "שטות רטורית, שטויות על קביים".

זכויות, על פי התאוריה הזו, הם צו ממשלתי. אם הממשל מתיר לך לפעול בצורה מסוימת (או לקבל סחורות ושרותים מסוימים) אז יש לך את הזכות הזו. אם הממשל אומר שאין לך את הזכות הזו, אזי אין לך.

אבל הגישה הזו לזכויות טומנת בחיקה סתירה בסיסית. הרעיון שזכויות הן הרשאה ממשלתית (או של החברה, הקהילה או כל דבר דומה) סותר את הרעיון שעומד מאחורי הצורך בזכויות. זכויות בבסיסם הם רעיון מוסרי. רעיון שאומר מה בן אדם אמור להיות חופשי לעשות. הרעיון הבסיסי של עקרון הזכות הוא לציין אלו פעולות מבחינה מוסרית אף אחד, כולל הממשל, לא יכול למנוע מאדם לבצע. לענות לשאלה "האם זכויות אכן קיימות?", זו לא הנקודה. מטרת רעיון הזכויות, הפעולה שרעיון הזכויות מבצע מבחינה רעיונית ולימודית, זה לציין אלו פעולות (אמתיות או דמיוניות) המוסר מחייב לתת לאדם את החופש לבצע אותם. לבדל את הפעולות הללו מפעולות שמוסרית ניתן למנוע אדם מלבצע אותם. לומר שזכויות הם צו ממשלתי זה להסכים, עם כל מיני שטויות ועוולות אחרות, שתאוקרטיות מוסלמיות לא עושות שום רע כשהן מוציאות הומוסקסואלים ונואפים להורג, שהנאצים לא עשו כל דבר רע כשהם עינו ורצחו מיליוני יהודים. הרי הממשל הכריע שלאנשים הללו אין זכויות.

"זכויות" שניתנות ונלקחות על ידי הממשל אינם זכויות. הם חוקים או מדיניות והם צריכים להיות מצוינים ככאלה. לקרוא להם "זכויות" זה עיוות של השפה.

הגישה שהממשל הוא זה שיוצר ומעניק זכויות אינה בסיס מוצק עבור אלה שרוצים להגן ולתמוך בעקרון החרות.

זכויות טבעיות

מודעים היטב לסכנות הכרוכות בממשלות שקובעות אלו "זכויות" יש לבני אדם ואלו לא, הוגי תנועת הנאורות, ליברלים קלסיים ואבות המייסדים של ארה"ב ביקשו לנטוע את רעיון הזכויות בטבע עצמו. זכויות, הם טענו, הם תוצאה לא של חוק מעשי ידי אדם אל של חוק טבעי, ליתר דיוק, המוסר הטבעי. חוק טבעי שמגדיר איך אדם צריך או לא צריך להתנהג.או כפי שג'ון לוק ביטא את זה:

"ישנו חוק טבעי." וחוק זה "מלמד כל אדם שטורח לבחון אותו, שבהינתן שהכול שווה ועצמאי, אף אחד לא רשאי להזיק לחייו, בריאותו, חירותו או לרכושו של האחר."

תומאס ג'פרסון, מאבות המייסדים של ארה"ב כתב:

"הטבע העניק לאדם זכויות. זכויות אלה הם חלק מהמוסר הטבעי. אי לכך הם טבועים באדם, לא ניתנם להעברה ולא ניתנים לשינוי. אנשים בעלי חרות תובעים את זכויותיהם כפי שהם נגזרים מחוקי הטבע ולא כמו מתנה ממושל או שופט".

זאת העמדה שננקטת בידי "שמרנים חוקתיים", אנשי "מסיבת התה" ועוד רבים שבצורה המעוררת הערכה מנסים להגן על רעיון ועקרון החרות. אבל גם התאוריה הזו לא עומדת בפני הביקורת.

"חוק הטבע" שלוק, ג'פרסון ויתר אנשי הנאורות מדברים עליו, הוא בכלל לא חוק טבע, הוא חוק על-טבעי. הוא לא מגיע מהטבע, אלא מידי אלוהים. במילותיו של לוק בגרסה ארוכה יותר של הציטוט הקודם. ישנו חוק טבעי והחוק הזה:

"מלמד את כל האנושות, שטורחים לבחון אותו, שבהינתן שהכול שווה ועצמאי, אף אחד לא רשאי להזיק לחייו, בריאותו, חירותו או לרכושו של האחר. מאחר שהאדם היינו יציר כפיו של יוצר כל יכול וחכם עד בלי גבול. כולם משרתים של אדון מושל יחיד, נשלחו לעולם על פי ציוויו ולמען מטרותיו. הם רכושו, יצירותיו ונוצרו כדי להתקיים למענו ולא למען הנאתו של אף אחד אחר".

במילים אחרות, "החוק הטבעי" שמביא לעולם את זכויות האדם הוא חוק האלוהים.

לתומאס ג'פרסון ולשאר אבות המייסדים הייתה את אותה התפיסה.

"החוק המוסרי של טבענו הוא החוק המוסרי שהבורא כפה תחתיו את האדם".

"תחת החוק הטבעי, כל בני האדם נולדים חופשיים, כל אחד מגיע לעולם הזה עם זכות על גופו, שזה כולל את חרות התנועה והשימוש בגופו כאוות נפשו. זה מה שמכנים חרות אישית, וזה ניתן לנו על ידי מחבר הטבע".

אלכסנדר המילטון רשם:

"אנשים טובים וחכמים בכל העידנים…הניחו שהאל, ביחס שאנחנו עומדים מולו ומול בני אדם אחרים, יסד חוק נצחי ולא ניתן לשינוי שהוא מחייב בצורה לא מתפשרת כל אדם וקדום לכל מוסד אנושי. לזה אנחנו קוראים החוק הטבעי.. על החוק הזה מתבססים זכויות האדם."

ג'ורג' מייסון כתב:

"חוקי הטבע הם חוקי האלוהים שסמכותו לא יכולה להיעקף על ידי אף כוח גשמי".

ג'ון אדמס כתב שהאדם מחזיק זכויות:

"הקודמות לכל ממשל ארצי. זכויות שלא ניתן לבטלם או להגבילם על יד אף חוק אנושי. זכויות המוענקות על ידי המחוקק הנעלה של היקום".

זו הדעה המקובלת על המקור והכוונה בזכויות טבעיים. אבל הרעיון שזכויות מגיעים מהחוק הטבעי שנוצר על ידי אלוהים נגועים באותם הבעיות של הרעיון שהזכויות מגיעות מאלוהים בעצמו, אם כי אלוהים התרחק כאן צעד אחד לאחור.

אם החוק הטבעי הגיע מאלוהים, אזי ההוכחה לקיומו תלויה בהוכחה לקיומו של אלוהים. ועוד יותר מכך, על ההוכחה שאלוהים איכשהו יוצר זכויות שלא ניתנים להפקעה. אבל כמו שהסברנו קודם, אין שום הוכחה לקיומו של אלוהים, או הוכחה לחוקי מוסר טבעיים שהוא יצר, או לזכויות בלתי ניתנות להפקעה שאיכשהו מוענקים מכוח רצונו.

לקבל את קיומו של אלוהים זה בסופו של דבר להאמין בקיומו. ובכך לקבל שזכויות נובעות, בצורה כזו או אחרת, מאלוהים. זה אומר, לבסס את זכויות האדם על אמונה. זה פשוט לא מספיק. כמו שאיין ראנד הבחינה:

"לסמוך טענה על אמונה פרושה להודות שאין שום טיעון רציונלי לתמוך באותה הטענה. שאין שום טיעון רציונלי לתמוך בשיטה האמריקאית, שום הצדקה רציונלית לחרות, צדק, קניין, זכויות פרט, שכל אלה נסמכים על התגלות מיסטית וקבלתם נעוצה באמונה. שעל פי ההיגיון והלוגיקה האויב צודק."

לא ניתן להתווכח עם הקביעה הזו.

עם כל הכבוד ללוק ולאבות המייסדים (ואכן מגיע להם כבוד עצום), הרעיון שזכויות מגיעות מאלוהים או מחוק מוסר טבעי מעשי ידי האל לא רק נכשל במבחן ההוכחה אלא גם מודה שהלוגיקה וההיגיון הם לצידו של העריץ.

אף אחד משלושת הראיות, לא זה שזכויות הם מתת האל, או יצירת הממשל או נובעים מחוק מוסר טבעי שיצר האל, מתקבלת על הדעת. אף אחת מהתאוריות הללו לא מזהה מקור מוכח שניתן להציגו על ידי התבוננות, לזכויות. אף אחת מהם לא מסבירה בצורה רציונלית מדוע שלבני אדם יהיה את החרות לחיות (הזכות לחיים); לפעול על פי הכרעת שכלם ושיקול דעתם, חופשיים מכפייה (חרות). לשמר, לצרוך ולהעביר את תוצר עמלם (רכוש). לחתור להשיג מטרות וערכים על פי בחירתם (חתירה אחר העושר). אף אחת מהם לא מספקת בסיס אובייקטיבי לחרות.

בהעדר הוכחות ברי הצגה לקיומם של זכויות, מקדמי זכויות האדם אינם יכולים לתמוך בטענות שלהם – והאינטלקטואלים המודרניים מודעים לכך. כפי שהפילוסוף אלסדייר מקינטאייר ביטא זאת בצורה בוטה ומלגלגת:

"זכויות אלו שלכאורה שייכים לבני האדם, אלו שמצטטים אותם בתור הסיבה שאין להפריע לבני אדם בחתירתם אחר החיים, החרות והאושר… הזכויות שדובר עליהם במאה ה 18 כזכויות טבעיות או כזכויות האדם, אין זכויות כאלה. ואמונה בהם שקולה לאמונה במכשפות וחדי קרן.

הסיבה הכי טובה לציין בכזו בוטות שזכויות כאלו לא קיימות היא בדיוק הסיבה הכי טובה לציין שאין מכשפות והסיבה הכי טובה לציין שאין חדי קרן: כל ניסיון להביא סיבה טובה להאמין שהם אכן קיימים, נכשלה."

אם אנחנו רוצים להגן על זכויות אנחנו צריכים לעשות יותר מאשר פשוט לומר שיש לנו זכויות. אנחנו צריכים להסביר בצורה רציונלית מהיכן זכויות אלו מגיעות ומדוע יש לנו אותם. בשביל המטרה הזו, אנחנו צריכים תיאור רציונלי של חוק מוסר טבעי – חוק מוסר שלא מגיע מהעל-טבעי אלא מהטבע עצמו – חוק טבעי שלא רק מציין שיש כזה מושג "זכויות", אלא שהוא גם ניתן להוכחה – הוכחה עובדתית ולוגית.

איין ראנד מספקת בדיוק את הדברים האלה.

כמו לוק והמייסדים איין ראנד מחזיקה שלפרט יש את הזכות לחיים, לחרות ולחתירה אחר האושר. אבל היא מגיעה למסקנה הזו בצורה מאוד שונה מאיך שהם, או כל תומך חרות אחר, הגיע אליה. בעוד שהאחרים תלו (בסופו של דבר) את קיום הזכויות באלוהים, היא תולה אותם בעובדות שניתנים להבחנה. תאוריית הזכויות שלה נגזרת מתאוריה יותר בסיסית שלה על מוסר. שהיא בתורה נגזרת מהתבוננות במציאות, בטבע, בערכים ובצרכים של החיים עצמם. לכן, בשביל להבין את התאוריה של איין ראנד על זכויות אנחנו צריכים קודם לסקור בקצרה את התאוריה שלה על מוסר ועל העובדות הניתנות לאבחנה במציאות שמבססות את התאוריה הזאת.

תאוריית המוסר הנסמכת על התבוננות של איין ראנד

המטרה שלנו כאן היא לא לחקור לעומק את תאוריית המוסר של איין ראנד. בשביל זה נצטרך ספר שלם. המטרה כאן היא לבחון פנים מסוימות בתאוריית המוסר של איין ראנד שהם הכרחיים להבנת תאוריית הזכויות שלה. לכן, אני רוצה להדגיש שהסקירה הקצרה שמובאת פה אינה תחליף ללימוד מלא ומסודר של תאוריית המוסר של איין ראנד.

איין ראנד הבחינה שמוסר או אתיקה "הם כלל הערכים שמנתבים את בחירות ופעולות האדם – הבחירות והפעולות שמגדירות את מטרת ונתיב חייו". לפני שמבינים מהם כלל הערכים האלה, היא הבינה, צריך קודם כל להבין את טבעם של ערכים. כך גישתה של איין ראנד למוסר החלה לא בתור שאלה "אלו מכללי הערכים הקיימים עלי לקבל?" אלא "מהם ערכים ומדוע האדם זקוק להם?". שאלות אלו נתבו את מחשבתה הרחק מהתפיסות המקובלות על מוסר ולעבר עובדות הקיימות במציאות.

מתוך התבוננות במציאות איין ראנד הבחינה ש"ערך" היינו דבר ש "אדם מסוגל לפעול על מנת להשיג או לשמר". אנחנו יכולים לראות את האמת שבכך בכל מה שסובב אותנו. אנשים פועלים על מנת להשיג ולשמר כסף; הם מעריכים כסף. תלמידים פועלים כדי להשיג ולשמר ציונים טובים; הם מעריכים ציונים. אלה שהולכים לכנסיות [ולבתי כנסת – הוספת המתרגם] עושים זאת כדי להשיג ולשמר מערכת יחסים עם אלוהים; הם מעריכים את מערכת היחסים הזו. אנשים פועלים על מנת לפתח קריירה בעלת משמעות, לפתח מערכות יחסים רומנטיים וכן להשיג ולשמר חרות. כך הלאה והלאה. הדברים שאדם פועל על מנת להשיג ולשמר הם הערכים של אותו האדם. ומילת המפתח כאן היא פועל. ערכים הם העצמים של הפעולות. (אנא שימו לב לנקודה החשובה הזו. זו נקודה קריטית בפיתוח עקרונות המוסר של איין ראנד ובכלל זה בפיתוח תאוריית הזכויות. אנחנו נבחין ביחסים שבין פעולות ובין ערכים שוב ושוב במהלך המאמר הזה, ועם חשיבות הולכת וגדלה).

מתוך התבוננות במציאות איין ראנד הבחינה שהתופעה הזו נכונה לא רק לגבי בני אדם אלא לכל יצור חי, ואך ורק עבור יצורים חיים. ניתן לראות את זה בעצמנו. עצים, טיגרסים ובני אדם פועלים למען מטרות. סלעים, נחלים ופטישים לא פועלים למען מטרה. עצים למשל, שולחים את שורשיהם אל מעמקי האדמה ואת עליהם לעבר השמש שבשמיים. הם מעריכים מים, מינרלים ואור שמש. טיגריסים צדים אנטילופות ונחים תחת עצים. הם מעריכים בשר וצל. התבנית הזו חוזרת על עצמה בכל ממלכת החי והצומח. כל דבר חי מבצע פעולות מכווני מטרה הנובעים מהחי עצמו.

דברים דוממים, לעומת זאת, לא נוקטים באף פעולה. ניתן להזיז אותם, אבל הם לא יכולים לפעול. לא פעולה מכוונת מטרה שנובעת מהעצם הדומם עצמו, כשם שדבר חי מבצע. סלע יישאר היכן שמניחים אותו אלא אם כן כוח חיצוני, כגון גל מים או פטיש, יפגעו בו ויזיזו אותו. נהר זורם, אבל הוא לא זורם מכוח עצמו. מים זזים רק כתוצאה מכוח חיצוני. במקרה הזה כוח הכבידה של כדור הארץ. ופטיש לא יפעל מעצמו לנתץ סלעים או לתקוע מסמרים. הוא לא מייצר את הפעולות שלו בעצמו.

איין ראנד הבחינה שהסיבה לכך שעצמים דוממים אינם פועלים בעצמם היא מכיוון שאין להם שום צורך, ובכך אין להם שום דרך פעולה תואמת. רק ליצורים חיים יש צרכים, ערכים ומטרות ובהתאם לכך דרכי פעולה להשיג את המטרות הללו.

לאחר שאיין ראנד הבהירה שערכים אלו דברים שניתן לפעול על מנת להשיג ולשמר ושרק דברים חיים פועלים למען ערכים, היא המשיכה לשאול: מדוע דברים חיים פועלים למען ערכים. מהו הצורך בערכים? "מושג ה 'ערך' אינו מושג ראשוני" הבחינה איין ראנד "ערך מניח שקיים תשובה לשאלה ערך בעבור מי ובעבור מה? הוא מניח ישות שמסוגלת לפעול עבור מטרה בהינתן חלופה". עץ עומד בפני האפשרות של להשיג מים ואור, או שלא להשיג אותם. טיגריס עומד בפני החלופה של להשיג ולשמור על הטרף שלו – או להיכשל. אדם עומד בפני האפשרות של להשיג את מטרותיו  שלו – או שלא. העצמים שאותם יצור חי פועל להשיג הם הערכים שלו, והם בעלי ערך בעבורו.

זה עונה על השאלה "בעבור מי?". השאלה "עבור  מה?" עדיין לא נענתה.

מה ההבדל אם אורגניזם משיג את מטרותיו? מה קורה אם הוא מצליח? מה קורה אם הוא נכשל? מה במהותו נמצא פה תחת סיכון? הנה קטע יסודי של איין ראנד על הנושא:

"יש רק חלופה בסיסית אחת ביקום, קיום או אי קיום – וחלופה זו קשורה רק לסוג אחת של ישויות: לאורגניזם חיים. קיום של חומר דומם אינו מותנה בדבר, החיים אינם כך, החיים מותנים בדרך פעולה מסוימת. לא ניתן להפוך חומר לאין-חומר. הוא יכול לשנות צורה, אבל הוא לעולם לא יחדל מלהתקיים. רק אורגניזם חיים עומדים בפני ברירה מתמדת, חיים מול מוות. חיים הם תהליך של פעולות הנובעות מהחיים ומקיימות אותו. אם אורגניזם נכשל בפעולותיו, הוא מת. החומר הכימי שממנו הוא בנוי נשאר, אבל חייו חדלים מלהתקיים."

הסיבה שדבר חי זקוק לערכים זה בשביל: חיים. התשובה לשאלה "עבור מה?" היא "בכדי לחיות". החיים הם מותנים. אם דבר חי מבצע את הפעולות שמשרתות את חייו, הוא נשאר בחיים. אם, מכל סיבה שהיא, הוא נכשל מלבצע את הפעולות האלה, הוא מת. בני אדם אינם חורגים מהכלל הזה. בני אדם זקוקים לערכים מאותה הסיבה שצמחים וחיות זקוקים להם. בשביל לשמר ולקדם את חייהם.

על בסיס התצפיות הללו, איין ראנד גילתה שהחיים עצמם הם הערך הבסיסי ביותר של כל אורגניזם חי. בכך הוא נעשה גם אמת המידה של כל הערכים. אמת המידה שמולה כל ערך ופעולה נמדדת. אמת מידת הערכים של עץ הם צרכי החיים של העץ כפי שנקבע על פי טבעו. אמת מידת הערכים של טיגריס הם צרכיי החיים של הטיגריס הנקבעים על פי טבעו. וכן אמת מידת הערכים של האדם הם צרכי החיים שנקבעו לאדם על פי טבעו.

מטרתנו כאן היא אינה כדי לבחון את כל הדקויות בהוכחה שחייו של האורגניזם הם אמת המידה עבור הערכים שלו. כמו כן כאן זה לא המקום לענות על כל התנגדות שיכולה לעלות לרעיון הזה. מטרתנו כאן היא לסקור את כל העובדות המהותיות שמהן נובע הרעיון הזה, להראות איך הם מעגנים את זה במציאות בצורה שניתן להדגמה, ובסופו של דבר להראות איך העיקרון הזה הוא הבסיס שממנו נובע עקרון הזכויות. בכדי להגיע למטרה הזאת נתמקד בכמה מרכיבים חיוניים.

באמצעות התמקדות על השאלה "מדוע צריך האדם ערכים?" איין ראנד קיבעה את מחשבותיה להיות מכוונת עובדות. אם אדם זקוק לערכים אז הבנת הסיבה לצורך הזה תקדם אותנו בהבנה אלו ערכים הם ערכים ראויים ואלו ערכים אינם ראויים. אם אדם לא זקוק לערכים, אז אין בהם שום צורך ואין בכלל סיבה להמשיך לדון בנושא. איין ראנד גילתה שאדם כן זקוק לערכים והסיבה שהוא זקוק להם זה בכדי לחיות. ערכים מוסריים – ערכים שנמצאים בתחום הבחירה האנושית – הם עובדות שקשורות לצורך של האדם לחיות.

בגלל שיש לנו בחירה חופשית אנו בוחרים את הערכים שלנו. לכן, אנחנו יכולים לבחור ערכים ראויים, משרתי חיים (לדוגמה, לחתור לקריירה נפלאה, להישאר עם בן או בת זוג הראויים להערכה, להקים ולשמר חברה מתוקנת). או לבחור ערכים שבצורה אובייקטיבית אינם ראויים, ערכים נוגדי חיים (לדוגמה להזריק הרואין, להישאר במערכת יחסים אלימה, לקדם קומוניזם או מדינת שריעה [או מדינת הלכה – הוספת המתרגם]). לא משנה מה הבחירה שלנו, העובדות הללו עמודות בעינן: הסיבה היחידה שביכולתנו לחתור לעבר ערכים זה מאחר שאנחנו חיים והסיבה היחידה שאנחנו צריכים להשיג ערכים, זה בשביל לחיות. עקרון כפול זה, המבוסס על תצפית, חיוני להבנה איך המוסר – וכתוצאה מכך זכויות – מבוססים על עובדות בלתי ניתנות לשינוי של המציאות. רק החיים מאפשרים השגת ערכים ורק החיים מצריכים השגת ערכים. או במילים אחרות, אנחנו צריכים לחיות בכדי להשיג ערכים ואנו משיגים ערכים בשביל לחיות.

אלו עובדות מטפיזיות נתונות. עובדות בסיסיות של טבע המציאות. עובדות שלא קשורות למה שמישהו יכול לרצות, לקוות, להרגיש , להתפלל בעבורם או לבחור. והן יוצרות עיקרון אפיסטמולוגי חשוב שקשור לשימוש הנכון ולשימוש המוטעה במושג "ערכים". נצטט את איין ראנד:

"מטפיזית, החיים הם התופעה היחידה שהם מטרה בפני עצמם. ערך שמושג ונשמר באמצעות תהליך תמידי של פעולות. מבחינה אפיסטמולוגית, המושג "ערכים" תלוי גנטית ונגזר מהמושג היותר בסיסי, המושג "חיים". לדבר על "ערך" בתור משהו שמנותק מ "חיים" זה יותר גרוע מסתירה פנימית. רק קיומו של המושג "חיים" הופך את קיום המושג "ערך" לאפשרי."

הסיבה שדיבור על ערכים במנותק מהחיים זו טעות יותר גדולה מסתירה פנימית היא שדיבור כזה מנתק את מושג הערכים ממושג הבסיס שלו. זה מנתק את המושג "ערך" מהבסיס שעליו הוא מושתת ושבלעדיו אין לו משמעות אובייקטיבית. במנותק ממושג החיים למושג הערכים אין שום בסיס במציאות. הוא נקרע מהבסיס העובדתי שלו והפוך למלל סובייקטיבי. לדבר על ערכים במנותק מהחיים זה לעשות את מה שאיין ראנד מכנה "הכשל שבגנבת מושג", שזה שימוש במושג תוך כדי התעלמות או דחיית מושג אחר יותר בסיסי שהמושג הראשון תלוי בו לוגית.

מושג הערך מושרש במושג החיים. ערך פירושו "משהו שלמענו דבר חי פועל" וערך מוסרי – ערך המתאים לבני אדם – פירושו "משהו שלמענו אדם פועל בהתאם לצורך של חיים אנושיים".

בנוסף לכך איין ראנד הבחינה שכל בן אדם הוא פרט, עם גוף פרטי, תודעה פרטית, וחיים פרטיים. לכן העיקרון הזה תקף לבני אדם כפרטיים. החיים של האדם הוא אמת המידה לערכים מוסריים, וחייו של כל פרט הם הערך המוחלט שלו. כל פרט הוא המטרה של עצמו והוא אינו האמצעי של האחר. העיקרון המוסרי כאן הוא אגואיזם.

אגואיזם זו ההכרה בעובדה שכל פרט צריך לפעול למען קידום חייו האישיים ושהוא המוטב הראוי לפעולות המוסריות שלו. האישור של העיקרון הזה מוטמע בתוך הטבע של מושג הערכים. ערך היינו העצם שעליו אורגניזם פועל על מנת לקיים ולקדם את חייו. נחזור שוב ונזכיר שהעובדה שאנשים בוחרים בערכים נוגדי חיים אינה נוגעת לשורש המושג "ערך" ורק מדגימות שרק ערכים ראויים מקדמים את חייו של האדם.

חשוב לציין שאגואיזם (כשהוא מובן כמו שצריך) אינו הדוניזם או סובייקטיביזם. אגואיזם אינו מחזיק ש "תענוג" או "הרגשה" הם אמת המידה של החיים. אדם יכול למצוא עונג בפעולות שאינם טובים לחייו. למשל בלרינה יכולה ליהנות מבליסת הרבה עוגות וגלידות אבל אם בעשותה זאת היא תעלה במשקל יתר על המידה, קריירת הבלרינה שלה תיהרס. כמו כן אדם יכול להרגיש שהוא רוצה לעשות משהו שפוגע בחייו, למשל איש מכירות יכול להרגיש שהוא ממש רוצה לישון עד מאוחר. אבל אם בעשותו זאת הוא יפספס פגישה חשובה או יאבד לקוח גדול, פעולה זו לא תתרום לחייו.

מתוך התבוננות במציאות איין ראנד ראתה, שלמרות שתחושת ההנאה – ובצורה יותר רחבה, תחושת האושר – הם פן חיוני בחייו של האדם, הם לא עומדים בפני עצמם בתור אמת המידה לערכים מוסריים. "אושר" הבחינה איין ראנד "ראוי להיות מטרת המוסר אבל לא אמת המידה. תפקיד המוסר זה להגדיר אוסף ראוי של ערכים ובכך לייצר עבור האדם אמצעי להשגת האושר". היא הרחיבה על היחסים האלה כדלהלן:

"שימור החיים והחתירה לאושר הם לא נושאים מופרדים. להחזיק את החיים של עצמך בתור הערך הבסיסי שלך ואת האושר שלך בתור המטרה האצילית ביותר הם שני פנים של אותו ההישג. מבחינה קיומית, הפעולה של השגת מטרות רציונליות זו הפעולה של שימור החיים. פסיכולוגית התוצאה של זה, השכר והצמידות של זה, זה מצב נפשי מאושר.

אבל לא ניתן להפוך את היחס שבין הפעולה ובין התוצאה. רק בהחזקה של החיים של עצמך בתור הערך הראשוני שלך ובחתירה לערכים רציונליים שהחיים שלך מצריכים, תוכל להשיג אושר. לא ניתן לקחת את "האושר" בתור איזשהו ראשוני לא מוגדר ואז לנסות לחיות על פי הכוונתו. אם תצליח להשיג את מה שהוא טוב על פי אמת מידה רציונלית של ערכים, זה בהכרח יהפוך אותך למאושר. אבל מה שגורם לך לאושר, על פי איזו אמת מידה תחושתית לא מוגדרת, הוא לא בהכרח דבר טוב."

על בסיס ההבחנות הללו איין ראנד הסיקה ואימתה את העיקרון הכפול הבא: חייו של האדם הם אמת המידה האובייקטיבי לכל ערך מוסרי. האושר הוא המטרה המוסרית של חיי הפרט.

זה מעלה את השאלה הבאה: איך ניתן לדעת אלו פעולות ישרתו את החיים ואת האושר של האדם? מה אנו זקוקים לעשות על מנת לחיות ולשגשג? כדי לענות על השאלות הללו איין ראנד שוב פנתה להתבוננות במציאות וניסחה תשובות על בסיס התצפיות שלה.

איין ראנד ראתה שלאדם, כמו לכל יצור חי, יש אמצעי באמצעותו הוא שורד. צמחים שורדים באמצעות תהליך אוטומטי של צמחיה (פוטוסינתזה), חיות משתמשות בתהליכים אינסטינקטיביים (צייד, בריחה בניית קנים וכדומה), אדם שורד באמצעות תהליך של בחירה. על ידי בחירה להשתמש במוחו על מנת לזהות ולהשיג את הדברים הדרושים לחייו.

בעוד שהבחירה האם להשתמש במוח היא בחירה של הפרט (אדם יכול לבחור האם להתאמץ ולהפעיל את המוח או שלא), הצרכים הבסיסיים לחייו של אדם קבועים על פי טבעו. הם עובדות מטפיזיות. אנו זקוקים למזון, מלבוש, מחסה, מרפא ולשאר דברים חומריים שאדם זקוק כדי לשרוד ולשגשג. אנו גם זקוקים לביטחון עצמי, מטרות אישיות, אהבה וערכים רוחניים נוספים כדי לשגשג. בצורה יותר בסיסית, אנו זקוקים לידע על הדברים האלה וידע על איך ניתן להשיג אותם. אז השאלה הופכת לשאלה: מה אנו צריכים לעשות על מנת להשיג ידע ולהשיג ערכים כאלה?

איין ראנד הבחינה שאנחנו חייבים להשתמש בהגיון, עם החלק במוחנו שמזהה ומקשר בין המידע שמסופק על ידי החושים. הגיון הוא האמצעי הראשי שלנו להבין את העולם, את עצמנו ואת צרכינו. לכן, אם אנחנו רוצים להשיג הבנה בדברים האלו, אנחנו חייבים להשתמש בהגיון. אנחנו חייבים להתבונן במציאות ולחשוב. במילותיה של איין ראנד

"האדם לא מסוגל לשרוד כמו החיות בעזרת תפיסה תחושתית. תחושת הרעב תסמן לאדם שהוא רעב (אם הוא למד לזהות את התחושה הזו בתור "רעב"), אבל היא לא תלמד אותו איך להשיג אוכל והתחושה לא תלמד אותו איזה אוכל מזין ואיזה רעיל. הוא לא מסוגל לספק אפילו את הצורך הפיזי הבסיסי ביותר שלו מבלי לעסוק בתהליך של חשיבה. הוא צריך לבצע תהליך מחשבתי על מנת לגלות איך לגדל מזון או איך ליצור כלי ציד. התפיסה התחושתית יכולה להוביל אותו למערה, אם יש כזו, אבל כדי לבנות ולו את המחסה הפשוט ביותר, עליו להפעיל תהליך של חשיבה. שום תחושה ושום "אינסטינקט" לא יגלה לו איך להדליק אש, איך לטוות בדים, איך לחשל כלים, איך לייצר גלגל, איך לבנות אווירון, איך לבצע ניתוח להסרת תוספתן, איך לייצר נורה חשמלית או שפופרת ריק, או ציקלטרון או קופסת גפרורים. אך חייו של האדם תלויים בידע הזה ורק פעולה רצונית של התודעה, תהליך מחשבתי, יכול לספק את זה."

הגיון זה לא רק הדרך היחידה להשיג ידע על הצרכים הגשמיים שלנו. הגיון זה גם הדרך להשיג ידע על הצרכים הרוחניים שלנו. באמצעות הלוגיקה אנו מבינים מהו בטחון עצמי, מדוע הוא כה חיוני ואיך להשיג אותו. החשיבות במטרות ארוכות טווך, אלו מטרות תורמים לחיינו לאושרנו ואלו אינם. עם הגיון אנו למדים על טבעה של אהבה ואיך להתחיל ולתחזק מערכת יחסים רומנטית עשירה. אנו לא נולדים עם הידע הזה, אם אנו משיגים אותה, ובמידה שאנו משיגים אותה, זה אך ורק באמצעות שימוש בהגיון.

על בסיס התצפיות הללו, איין ראנד זיהתה את ההיגיון בתור האמצעי הבסיסי באמצעותו אנו משמרים חיים. הערך הבסיסי ביותר שתורם לחיים ובכך הערך המוסרי הבסיסי ביותר. אם אנו רוצים לחיות עלינו להשתמש בהגיון. אנו חייבים להתבונן במציאות ולחשוב. עלינו לחבר ולשלב את התצפיות שלנו למושגים, הכללות ועקרונות שתואמות את המציאות ולהתנהג בהתאם.

שוב אנו נתקלים בתהליך של עשייה, אבל הפעם משולב בתוכו רכיב נוסף. בעוד שכל יצור חי חייב לפעול על מנת להמשיך ולחיות, בני אדם חייבים לפעול בצורה רציונלית. זה לא אומר שעלינו תמיד לצדוק ולעולם לא לעשות טעויות, זו תהיה דרישה בלתי אפשרית. איננו כל יודעים ואיננו מעל לכל טעות. הידע שלנו מוגבל למה שלמדנו בכל רגע נתון ואנו יכולים לטעות בתהליך החשיבה שלנו, במסקנות ובהכרעות. זו אינה בעיה. בכל רגע נתון אנו יכולים לצבור ידע נוסף ולתקן שגיאות על ידי יישום, או יישום חוזר, של הגיון – על ידי התבוננות במציאות, שילוב התצפיות שלנו לכדי מושגים והכללות, וחיפוש אחר סתירות בחשיבה שלנו.

העיקרון המוסרי הוא: אם ברצוננו לחיות ולשגשג, עלינו תמיד לפעול על פי ההכרעות הרציונליות שלנו – האמצעי הבסיסי שלנו לשמירה על החיים. וזה מביא אותנו לשאלה, מה יכול למנוע מאתנו מלפעול על פי ההכרעות הרציונליות שלנו?

בהתבוננות במציאות איין ראנד הבחינה שהדבר היחיד שיכול למנוע מאתנו מלפעול על פי ההכרעות שלנו זה אנשים אחרים. והדרך היחידה שלהם למנוע זאת מאתנו זה באמצעות כוח פיזי. כדי להמחיש את זה, דמיינו שאתם נמצאים על אי בודד. מה יכול למנוע מכם מלפעול על פי שיפוט דעתכם? שום דבר אינו יוכל למנוע זאת. אם תחליטו ללכת לדוג, לאסוף גרגירי יער או לבנות מחסה, אתם חופשיים לעושת את זה. אבל אם נניח מגיע אדם נוסף לאי, קופץ מהספינה אל החוף וקושר אתכם לעץ? ברור שכבר אינכם חופשיים לפעול על פי שיפוט דעתכם. אם החלטתם ללכת לדוג, אתם מנועים מזה, לבנות מחסה? גם את זה לא תוכלו. לא משנה מה היו תכניותיכם, הם כעת הרוסות ואם לא תשתחררו מהר מהכבלים שלכם, תמותו.

כוח גס חוצץ בין המחשבות שלכם ובין הביצוע של אותם מחשבות. בין התכנון שלכם ובין הביצוע שלכם. אתה כבר לא יכולים לפעול על פי שיפוט דעתכם. אינכם יכולים לפעול לפי מה שחייכם מצריכים, אינכם מסוגל יותר לחיות כמו בני אדם. כמובן שהבריון יכול להאכיל אתכם או לתת לכם קצת חבל לנשימה, אבל "חיים" בשלשלאות אינם חיים של בן אדם. חיים של בן אדם הם חיים שמנותבים על פי שיפוט דעתו  של האדם החי אותם.

כדי לחיות כמו בן אדם, אדם צריך לחיות על פי שיפוטו. הדבר היחיד שיכול למנוע ממנו לחיות על פי שיפוטו, אלה בני אדם אחרים. הדרך היחידה שבני אדם יכולים למנוע מאדם אחר לחיות על פי שיפוטו, זה באמצעות הפעלת כוח פיזי.

העיקרון הזה נכון ללא קשר למיקום, סוג הכוח (אקדח לרכה, רמאות, איום בכליאה וכדומה), ללא קשר למי מפעיל את הכוח (אדם פרטי, קבוצה או ממשל) וללא קשר למידה שבה הכוח מופעל. כמה דוגמאות ימחישו את הנושא.

נניח שאישה הולכת לחנות על מנת לקנות ירקות. בריון ענק מזנק עליה מסמטה חשוכה, מצמיד לה אקדח לרכה ואומר לה "תני לי את הארנק או שתמותי". עכשיו אישה זו אינה יכולה לפעול על פי התוכנית שלה. או שהיא תיתן את הארנק שלה לשודד, או שהיא תקבל כדור לראש. לא משנה מה, היא לא הולכת לקנות את הירקות. אם היא תמסור את הארנק שלה לשודד והוא יברח עם הכסף, היא יכולה להמשיך לחיות על פי השיפוט שלה, אבל חשוב להדגיש, לא בכל מה שקשור לכסף שנשדד. למרות שהשודד הלך, התוצאה של האלימות שלו נשארה. בכך שהוא מחזיק בכסף של האישה, הוא מונע ממנה מלהשתמש בו, ובמובן הזה הוא מונע ממנה לחיות על פי שיפוטה. האלימות המתמשכת הזו לא מחסלת את חייה בצורה מוחלטת, אבל היא כן מחסלת את חייה בצורה חלקית. לו היה כספה נשאר ברשותה היא הייתה יכולה להוציא אותו או להשקיע אותו. אבל בגלל שכספה מוחזק בידי השודד, היא לא יכולה לעשות דבר מאלה. היא לא יכולה להשתמש בכספה כפי שהיא רוצה ולכן חייה, בהקיף הזה, צומצם.

במידה שמופעל על אדם כוח פיזי, זו המידה שבה נמנעת ממנו לפעול על פי שיפוטו, האמצעי הבסיסי שלו להשיג חיים.

קח דוגמה נוספת. אדם קורא פרסום על מכירת רכב יד שניה והולך לבדוק את הרכב. המוכר מבטיח לאותו אדם שמד הקילומטרים ברכב מדויק. זה אינו נכון והמוכר יודע את זה, כי הוא שינה את מד הקילומטרים. אבל הקונה אינו יודע את זה. ככל שהוא מסוגל לראות המוכר הוא אדם הגון והכול נראה כשורה. אז הוא קונה את הרכב ונוסע אתו. אבל שים לב שהקונה אינו נוסע עם הרכב שבעבור הוא התמקח והסכים לשלם. ללא ידיעתו הוא נוהג ברכב אחר, רכב עם יותר קילומטרים ממה שהוא מוכן לשלם. בזה שהמוכר שיקר לקונה לגבי הקילומטרז' של הרכב וביסס את הקנייה על מידע שגוי, הפושע הונה את הקונה. בגלל שהסכמתו של הקונה להעביר כסף למוכר מבוססת על שקר, המוכר עכשיו מחזיק את כספו של הקונה בניגוד להסכמתו. בעשותו זאת, המוכר מכריח את הקונה לפעול בניגוד לשיקול דעתו. על ידי לקיחת כספו בהונאה המוכר מונע מהקונה להוציא או להשקיע את כספו כפי שהוא היה עושה לו הוא ידע את האמת.

הונאה הפעולה של השגת ושמירת רכושו של אדם אחר באמצעות הונאה ושקר, זו צורה של הפעלת כוח פיזי עקיף. זה אכן כוח פיזי כי למרות העקיפות שלו הוא מונע בצורה פיזית מאדם לפעול על פי שיפוטו. סוגים אחרים של הפעלת כוח פיזי עקיף הם:

סחיטה – הפעולה של להשיג או לשמור רכושו של אחר באמצעות איום של הפעלת כוח פיזי

הפרה של זכויות יוצרים ופטנטים – שימוש לא ראוי בקניין האינטלקטואלי של הזולת.

הוצאת דיבה – הצהרה שקרית שפוגעת בשמו הטוב של האדם (ובכך מונעת ממנו לפעול על סמך שמו הטוב).

שבירת חוזה חד צדדית – הפעולה של סירוב לספק שירותים או סחורות שאדם התחייב לספק.

וכן הלאה. בכל המקרים הללו, למרות שהכוח מופעל בצורה עקיפה, זה עדיין כוח פיזי. במקרה ובמידה שהכוח מופעל, זה מונע בצורה פיזית מהקרבן לפעול על פי שיקול דעתו.

ישיר או עקיף, כוח פיזי שמופעל כנגד אדם מונע ממנו לחיות כמו בן אדם. במידה שהכוח מופעל, זה מונע ממנו מלהשתמש באמצעי ההישרדותי הבסיסי שלו, שיפוט מוחו.

חשוב לציין, בריונים ופושעים אינם היחידים שפושעים בשימוש בכוח, והם לא המסוכנים ביותר. כפי שההיסטוריה מראה לנו בברור, סוכני האלימות המסוכנים ביותר הם הממשלות. "ממשלות" הבחינה איין ראנד "מחזיקות במונופול חוקי על השימוש בכוח".

"לאף אדם פרטי או קבוצה פרטית אין את הסמכות החוקית ליזום שימוש בכוח פיזי כנגד יחיד או קבוצה ולאלץ אותם לפעול בניגוד לבחירתם הרצונית. רק ממשלות מחזיקות בסמכות הזו. טבע הפעולה הממשלתית הוא שהפעולה היא כפייתית. טבע הכוח הפוליטי הוא הכוח לאלץ ציות תחת איום של פגיעה גופנית.  האיום של הפקעת רכוש, כליאה או מוות."

כולם יודעי היום שהנאצים , הקומוניסטים וממשלים תאוקרטיים עינו, רצחו ובאופן כללי הרסו את חייהם של מאות מיליוני אנשים (והמספר רק גדל). אדם שהממשל כפה עליו להיכנס למעבדת אאיוגניקה או למחנה ריכוז אינו יכול לחיות כמו בן אדם מאחר שהוא אינו יכול לחיות על פי שיפוט דעתו. אדם שהממשל כפה עליו להיות חקלאי, רקדן או פיזיקאי אינו יכול לחיות כמו בן אדם, כי הוא לא יכול לחיות על פי שיפוט דעתו. אישה שהוכרחה על ידי הממשל ללבוש בורקה, להישאר עם בעלה או להישאר בבית, אינה יכולה לחיות כמו בן אדם, כי היא לא יכולה לפעול על פי שיקול דעתה.

אבל ממשלות יכולות, ובהרבה מקרים אכן עושות זאת, להשתמש בכוח כנגד בני אדם בצורה יותר מתוחכמת ופחות בולטת.

תחשבו לרגע על אנה תומליס מעיירת קלארקסביל, מרילנד. ב 2004 שאנה הייתה בת עשר, היא אובחנה עם סרטן כבד נדיר. אחרי שהטיפול הכירורגי והכימותרפי כשלו, רופאיה אמרו לה שאבדו כל הסיכויים. אז אנה והוריה חיפשו באינטרנט ומצאו תרופה ניסיונית שבניסויים קליניים הראתה יכולת להאריך את חיי החולים באותו סרטן שהיא חלתה בו. הוריה הרגישו הקלה. על פי שיפוט דעתם התועלת שבתרופה הניסיונית הזו גברו על הסכנה שבלקיחתה.

אבל ממשלת ארה"ב אסרה על הילדה לקחת את התרופה הזו בגלל שסוכנות האוכל והתרופות של ארה"ב (FDA) לא אישרה את התרופה הזו. כשהיא נשאלה בראיון מה היא חושבת על המצב הזה אנה ענתה "אני יודעת שישנם תרופות אחרות בשבילי. אני לא מרוצה מזה. אני לא חושבת שזה הוגן". אמה של אנה התחננה בפני הקונגרס להעביר חוק שיאפשר לאנה לקחת את התרופה "בבקשה תעזרו לה, היא רוצה לחיות". אבל הקונגרס לא העביר את החוק הזה.

אנה כתבה לסוכנות האוכל והתרופות האמריקאית שיאפשרו לה לקחת את התרופה על בסיס "יוצא מן הכלל מטעם חמלתי". חודשים עברו לפני שהסוכנות עיינה בבקשתה של אנה ונתנה לה את אישורם. עד אז זה כבר היה מאוחר מדי. למרות שיתכן והתרופה הייתה מצילה או מאריכה את חייה של אנה, בשלב הזה הסרטן התפשט יותר מדי ותרופות לא יכול לעצור אותו. אחרי טיפול תרופתי יחיד היא מתה מהמחלה כשהיא בת שלוש עשרה .

סוגיית כפיית אנשים לפעול בניגוד לשיקול דעתם הוא נושא של חיים ומוות. בחלק מהמקרים, הפעלת כפייה מביאה אנשים לחיות כמו תתי אדם. במקרים אחרים במוות. בכל מקרה, זה פוגע ביכולת הבסיסית של האדם לשרוד ובכך מונע מבני אדם לחיות חיי אדם מלאים.

תהרהרו במספר דרכים, מתוך אינסוף, שבהם ממשלים משתמשים בכוח כנגד אזרחיהם. מכריחים אותנו לקנות ביטוח בריאות (ביטוח לאומי), חוקים שמכריחים בנקים לתת הלוואות לאנשים שהם חושבים שאינם ראויים להלוואות, חוקים שמכריחים אנשים לסבסד בנקים וחברות שפשטו רגל (העברת תקציבים לבנקים וקיבוצים), חוקים שמכריחים אנשים למסור את נכסיהם עבור "טובת הכלל" (חוקי הפקעת רכוש על ידי הממשל), חוקים שאוסרים על אנשי עסקים לאחד את בתי העסק שלהם (חוקים נגד מונופולים), חוקים שאוסרים על אנשים לחלק דואר (מונופול הדואר), חוקים שמכריחים אנשים לממן את השכלתם של ילדיהם של אנשים זרים (חוק חינוך "חינם"), חוקים שמכריחים אנשים צעירים לממן את הוצאת הבריאות ואת הפנסיה של אנשים זקנים (ביטוח בריאות ופנסיות תקציביות), חוקים שמכריחים צעירים "להתנדב" בקהילות שלהם (צבא, שרות לאומי), חוקים שאוסרים על עובד ומעסיק לחתום על הסכם תעסוקה כפי שהם חושבים שהוא כדאי בעבורם (חוקי שכר מינימום), חוקים שמכריחים חברות לבוא להסכמים עם עובדים בניגוד לשיפוט דעתם (חוקי ועדי עובדים) וכן הלאה וכן הלאה. בכל המקרים אנשים מוכרחים לפעול בניגוד לשיקול דעתם – בניגוד לאמצעי ההישרדותי הבסיסי שלהם. בכך הם לא מסוגלים לחיות כמו בני אדם בצורה מלאה.

כמובן שבני אדם מסוגלים לחיות תחת צורת ומידת הכוח הזו. אבל במידה שבה הכוח מופעל נגדם, הם לא יכולים לחיות כמו בני אדם בצורה מלאה. חיי אדם אלו חיים שמנותבים על ידי שיפוט דעתו של האדם.

על בסיס התצפיות הללו, איין ראנד ביססה בצורה אובייקטיבית ועל סמך עובדות את עקרון זכויות הפרט.

עקרון הזכויות המבוססים על תצפיות של איין ראנד

איין ראנד הסיקה שמאחר שחייו של אדם הם אמת המידה לערכי מוסר, מאחר שעל כל אדם לפעול לשמר ולקדם את חייו ומאחר שכוח פיזי שמופעל על אדם יכול למנוע ממנו להפעיל את האמצעי הבסיסי לשימור חייו, אנו זקוקים לעקרון מוסרי שיגן עלינו מאנשים וממשלים שמנסים להפעיל כוח נגדנו. העיקרון הזה משלב בתוכו את מושג הזכויות.

"זכויות הם מושג מוסרי – מושג שמאפשר מעבר לוגי מהעקרונות שמנחים את פעולותיו של הפרט, לעקרונות שמנחים את היחסים שלו עם אחרים. המושג שמשמר ומגן על המוסריות של הפרט בהקשר חברתי. הקישור בין הקוד המוסרי של האדם ובין הקוד החוקי של החברה, בין מוסר ובין פוליטיקה. זכויות הפרט הם הדרך להכפיף את החברה לחוקי המוסר."

החוק המוסרי שאיין ראנד מדברת עליו, הוא עקרון האגואיזם. האמת שמבוססת על תצפיות שאומרת שעל כל אחד לפעול על מנת לקדם את חייו. פעולות ומעשי האדם אמורים להיות עבור תועלתו האישית. זכויות הפרט הם האמצעי להכפיף את החברה לאמת שבעקרון האגואיסטי.

"זכות" ממשיכה איין ראנד "זה עקרון מושגי שמגדיר ומתיר את חירותו של אדם לפעול בהקשר חברתי". שוב, מילת המפתח היא לפעול. כשם שברמה האישית אנו זקוקים לעקרונות פעולה על מנת להנחות את השגת הערכים שמשרתים את החיים שלנו, כך ברמה החברתית אנו זקוקים לעקרונות פעולות בין אישיות על מנת להגן עלינו מפני אלה שרוצים לשבש לנו את תכניותינו. כשם שהערך הבסיסי שלנו הם חיינו, כך זכותנו הבסיסית זו זכותנו על חיינו.

"ישנה רק זכות בסיסית אחת. כל השאר הם תוצאה או הסקה ממנה. זכותו של אדם על חייו. החיים הם רצף של פעולות המקיימים את עצמם (החיים) ונובעים מעצמם (מהחיים). הזכות לחיים זו הזכות לעסוק בפעולות שמשרתות את החיים ונובעים מהחיים. שזה אומר, החרות של כל אדם לבצע כל פעולה הנצרכת על פי טבעו של יצור תבוני על מנת לתמוך, לקדם, למלא בתוכן וליהנות מהחיים של עצמו. (זו הכוונה בזכות לחיים, לחרות והשגת האושר)."

ההערה של איין ראנד מתייחסת לעובדה הניתנת לצפייה שהחיים הם תהליך פעולות המקיימים את עצמם ונובעים מעצמם (מהחיים). שוב, זה נתון מטפיזי. זו המציאות של העולם לא משנה מה מישהו מקווה, מתפלל או עושה. החיים תלויים בפעולות כאלה, וחיי האדם תלויים בפעולות רציונליות, פעולות בהתאם לשיקול דעתו של האדם. מאחר שחייו של כל אדם דורשים פעולות עצמאיות מכווני מטרה בהתאם לשיקולו של אותו אדם, כל אדם חייב מוסרית להיות חופשי לפעול על פי שיקול דעתו וכל אדם חייב מוסרית לאפשר לבני אדם אחרים לפעול על פי שיקול דעתם.

בנוסף לכך איין ראנד מבחינה שמאחר שזכות זה ההיתר לפעול זה אינו, ואינו יכול להיות, היתר לקבל טובין או שירותים כלשהם. אם לאדם הייתה "הזכות" לקבל אוכל, או בית או שרותי בריאות או חינוך או כל דבר אחר זה היה משליך שצריך לכפות על אנשים לספק את הדברים הללו. זה היה משליך שאנשים מסוימים חייבים לייצר בעוד אחרים משתמשים בתוצר שלהם. כמו שאיין ראנד אומר "האדם שמייצר בעוד האחר משתמש בתוצר שלו הוא עבד".

"אם לקבוצה של אנשים יש זכות על תוצר העבודה של אנשים אחרים, זה אומר שאותם אחרים הם משוללי זכויות ונידונו לשעבוד. כל "זכות" לכאורה של אדם אחד שמכריחה את הפרת הזכויות של אדם איננה ואינה יכולה להיות, זכות. לאף אדם לא יכולה להיות הזכות לכפות התחייבות לא רצויה, חובה לא מוצדקת, או שעבוד שלא מרצון, על אדם אחר. לא יכול להיות דבר כזה "הזכות לשעבד"."

הצפון נלחם, ולמזלנו ניצח, מלחמה חשובה כנגד הדרום על העיקרון הזה בדיוק, שאין דבר כזה הזכות לשעבד. איין ראנד הראתה בצורה מפורשת וברורה מדוע העיקרון הזה נכון. הסיבה מדוע חייו של כל פרט צריכים להיות שייכים לו על פי החוק, היא שמבחינה מוסרית החיים שלו אכן שלו. כל אדם הוא המטרה המוסרית של עצמו, והוא לא אמצעי עבור האחר. לכל אדם יש את הזכות המסורית לפעול על פי תבונתו בעבור עצמו ולשמור, להשתמש ולמכור את תוצרי מאמציו. כל עוד הוא מכבד את אותה הזכות אצל האחר.

זה מביא אותנו לשאלה: מה מחייב אדם לשמור על זכויות האחר? שוב, תשובתה של איין ראנד נובעת מעובדות נצפות. עובדות שרבים מהם כבר ראינו במאמר הזה (ואחרים שניתן לראות בדוגמאות מן המציאות לגבי המוסר האגואיסטי).

בתמציות, מה שמחייב אדם לכבד את זכויות האחר, זה האינטרס העצמי שלו. אם אדם רוצה לחיות ולהיות מאושר, הוא חייב להכיר ולכבד את עובדות המציאות, (למשל שלכל דבר , ובכלל זה בני אדם, יש טבע ייחודי), את טבע האדם (כלומר צורת הקיום שלו), הדרישות הבסיסיות של חיי אדם ואושרו (למשל, הגיון, תוכניות קצרות וארוכות תווך, הערכה עצמית) והתנאים החברתיים שמאפשרים דו קיום אנושי בשלווה (למשל זכויות פרט, חרות, שלטון החוק).

למרות שאמת זו מבוססת על תצפיות והגיון, זה עקרון מאוד מופשט. על מנת לתפוש את זה על אדם להפעיל לא מעט מאמצים מחשבתיים. לא כל אחד מוכן להתאמץ. אבל הטבע המופשט של האמת לא משנה את האמת. כשם שטבעם המופשט של חוקי המתמטיקה והפיזיקה לא משנה את העובדה שהם אמת, כך גם טבעו המופשט של המוסר לא גורע מאמיתותו. בדיוק כמו שנסיעת רכב מעבר למצוק או התעלמות מסרטן תזיק לאדם, לא משנה אם הוא מבין את העקרונות המעורבים כאן, כך הפרת זכויות האחר תזיק לאדם. בין אם המזיק מבין את העקרונות שמאחורי המעשה ובין אם הוא לא מבין.

הפרת זכויות לא מובילה, ואינה יכול להוביל, לאושר. זה בהכרח מפחית מחיוניות חייו, מוביל לצער ויכול להוביל למעצר או מוות בטרם עת. ההוכחה לכך נמצאת סביבנו, מ"החיים המאושרים" של ברני מיידוף (בעל תרמית הפונזי של וול סריט) לזה של ג'ון גוטי (בוס במאפיה). מ"החיים המאושרים" של טימות'י מקוי (הפיגוע באוקלהומה סיטי) לזה של דילון קלבולד ואריק האריס (הרוצחים מקולומביה. מ"החיים המאושרים" של באשר אסד ומואמר קדאפי, מאוסף הנוכלים והגנבים הקטנים שחיים בפחד מתמיד שהם ייתפסו. הם יודעים שהם לא יכולים לחיות כיצרנים רציונליים, אלא רק בתור טפילים על יצרנים כאלה תוך כדי פגיעה בחייהם ובנשמתם. ההצהרות שאין זה כך לא מחזיקים, אלה אינם אנשים מאושרים.

גם אם מפירי זכויות יוכלו להשלות את עצמם שהם מאושרים (והם אינם מסוגלים לעשות את זה), העובדה נותרת בעינה. בהפרת זכויותיהם של האחר, הם מוותרים על הזכויות שלהם. אנשים חובבי זכויות וממשלות מוסריות יטפלו בהם בהתאם. (הגישה של איין ראנד על טבעו של הממשל, הצורך בו ועל היישום הנכון של עקרון הזכויות בחיי החברה ובמרחב הפוליטי הם נושא ליום אחר. הנושא שבו אנו מתמקדים כעת היא איך איין ראנד הגיע ומהו מהות משמעות מושג הזכויות.)

כיבוד זכויות האחר, הבחינה איין ראנד, "זו חובה הנכפית, לא על ידי הממשל אלא על ידי טבעה של המציאות". זה עניין של "עקביות שבמקרה הזה מתפרש בתור חובה להכיר ולכבד את זכויות האחר אם רצונך שיכירו ויכבדו את זכויותיך". אדם לא יכול לדרוש הגנה על עקרון שהוא בעצמו מפר.

ועוד נקודה חשובה

ראינו את המרכיבים המהותיים של עיקרון הזכויות של איין ראנד שנגזרו מתוך התבוננות במציאות. האמת המוסרית שלכל אדם חייב להיות החופש לפעול על פי הכרעת שכלו, כל עוד הוא לא פוגע בזכויות של האחר. העיקרון הזה לא מגיע מאלוהים או מהממשל. זה גם לא מובן מאליו או "מובנה" בתוך טבעו של האדם. במקום זאת, עקרון זה נגזר מתוך התבוננות ומתוך שימוש בהגיון. זה מתגלה ומנוסח באמצעות התבוננות במציאות – התמקדות בעובדות ענייניות על טבע הזכויות, דרישות החיים, טבע האדם, נאותות האגואיזם, הערך שבהגיון, הצורך של האדם לפעול על פי הבנתו, טבעו נוגד החיים של האלימות, תוך כדי שילוב התצפיות למושגים, הכללות ועוד עקרונות. זה מה שאיין ראנד עשתה. וזו הסיבה שהתאוריה שלה אמתית.

חשוב לציין, התאוריה של איין ראנד לא נופלת לתוך קטגורית "הזכויות הטבעיות" (כפי שיש כאלה שטועים לחשוב). זו תאוריה שונה לחלוטין. ההבדל הראשון הוא שאלה שסוברים שזכויות הן טבעיות, מניחות שהם נובעים ממשהו על – טבעי (אלוהים). איין ראנד הראתה שזכויות הם עקרונות מוסריים שנובעים מהטבע עצמו. מאחר שהתאוריה של איין ראנד מבוססת על הטבע, לכאורה היה אפשר לסווג אותה בתור תאוריה של "זכויות טבעיות", אם לא הייתה לתאוריה הזו היסטוריה ארוכה של סימוכין על העל – טבעי. מאחר שיש לתאוריה הזו את ההיסטוריה הבעייתית הזו, לכן לא נכון לסווג את התאוריה של איין ראנד ביחד עם "זכויות טבעיות".

כמו כן, תאוריית "זכיות הטבעיות" מחזיקה בדעה שזכויות הן דבר שמובנה בטבעו של האדם. פירושו, זכות מולדת, וחלק מהאדם מעצם היותו אדם. אבל זכויות אינן מובנות ואנן מולדות. לכן אין שום הוכחה לכך ואמונה שהם אכן כאלה סופגות בוז מלגלג שאמונה זו היא "כמו האמונה במכשפות וחדי קרן".

התאוריה של איין ראנד לא מחזיקה שזכויות הם מובנות אלא שהן אובייקטיביות, הן לא מולדות אלא הן מושגים שמזוהים מתוך צרכים עובדתיים של חיי בן האנוש בהקשר חברתי. התאוריה שלה, כפי שמאמר הזה השתדל להראות, היא אמת הניתנת להצגה.

לרוע המזל, למרות שניתן להראות את האמת שבתאוריה של איין ראנד ולמרות שהתאוריה פותרת את הבעיות המהותיות שבשאר התאוריות, מעטים הם אלה שמוכנים להכיר בכך ולאמץ אותה. מאחר שהתרבות שלנו שקועה ברעיון שאנוכיות זה רע בעוד שהתאוריה של איין ראנד דוגלת שאנוכיות זה דבר טוב, היא נדחית על ידי  הרבה אנשים. אפילו לאחר שמיעת הטיעונים של איין ראנד אנשים יעדיפו לאחוז באמירה העתיקה שזכויות מגיעות מאלוהים או מטבע המובנה בתוך בני האדם. אבל התעלמות או הכחשה של הראיות שאיין ראנד הציגה לא ישנו את העובדות שזכויות אמתיות – זכויות ברי הגנה – תלויים היררכית, והם תולדה לוגית של האנוכיות.

בעוד שעקרון האנוכיות זו ההכרה בעובדה שעל כל אדם לפעול להעצים את חייו וראוי שהוא ייהנה מפעולותיו משרתי החיים, זכויות הם ההכרה בעובדה שכדי לקיים את עקרון האנוכיות האדם צריך להיות חופשי לפעול על פי הבנתו. העיקרון הראשון מוליד את השני.

כשם שעקרון החיים  גם מאפשר את עקרון "הערך" וגם הופך אותו להכרחי, כך גם עקרון האנוכיות מאפשר את מושג הזכויות והופך אותו להכרחי. כשם שלדבר על מושג הערכים מבלי לדבר על מושג החיים זה יותר גרוע מסתירה במושגים, לדבר על זכויות מבלי לדבר על אנוכיות זה יותר גרוע מסתירה במושגים ומאותה הסיבה. "זכויות", עקורים מהבסיס שלהם באנוכיות, אינם זכויות אלא מושגים גנובים – מושגים שנעקרו מהבסיס שהוליד אותם, הבסיס שמעגן אותם במציאות, הבסיס שבו הם תלויים היררכית ונתן להם משמעות אובייקטיבית.

לאנשים יש את החופש להשתמש במילותיהם כפי שהם מוצאים לנכון, אבל הם לא יכולים לשנות את המציאות על פי רצונם. מנותקים מאנוכיות, לזכויות אין עיגון במציאות.

אנו, שרוצים להגן על זכויותיו של האדם לחיים, חרות, רכוש והשגת האושר – אנו שרוצים לחיות כבני אדם מלאים – חייבים לאמץ ולתמוך ברעיונות שתומכים ומולידים את עקרון זכויות האדם. אנו חייבם לאמץ ולתמוך בתאוריית הזכויות של איין ראנד, תאוריה שניתנת להוכחה באמצעות התבוננות בציאות.

 

 

 

One thought on “תאוריית הזכויות של איין ראנד – הבסיס המוסרי לחברת חרות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *