הקרב האמתי של הימין

השבוע קם בג"ץ והחליט שהדמוקרטיה אינה לרוחו.

החוקים של הכנסת אינם רלוונטי וכך גם הכללים הנהוגים בו. בג"ץ הוא זה שיחליט מה צריך להיעשות ומתי יש לעשות אותו בעבור הכנסת. למרות שחוקי המדינה ותקנון הכנסת קובעים אחרת. למרות פסיקה קודמת של בג"ץ הודתה שאין לו את הזכות להתערב בנושא. בג"ץ החליט שהוא זה שיחליט.

לכן, בפעם הראשונה במדינת ישראל, לצערי כנראה שזו לא תהיה הפעם האחרונה, הכנסת נאספה לדון במה שבג"ץ קבע שהיא תדון וסמכותה של הכנסת לדון בנושא הייתה מסמכות בג"ץ. לא מסמכות העם שבחר בכנסת.

אנשי הימין זעקו והזדעקו כנגד המהלך הזה, אבל הרכינו ראש בפני בג"ץ1, כפי שהם עושים תמיד וקיבלו אותו. האם החלטה שמקבלת כנסת כזו היא בכלל דמוקרטית? האם היא בכלל תקפה? כנראה שלא.. אבל כולם מתנהגים כאלו שכן.

איך הגענו עד הלום?

הכל התחיל ב 1880 בארה"ב עם חוקי ההגבלים העסקיים שכונו "חוקי שרמן". אנשי רוח שהושפעו מהסוציאליזם שגאה באירופה, רצו לייבא את את הרעיון לארה"ב. אבל ארה"ב הייתה חופשית מדי ופתוחה מדי אז הם עלו על רעיון מבריק. הם יגבילו את חופש העיסוק בשם חופש העיסוק. באמתלה של קידום שוק חופשי הם יתנו לממשלה לנהל את העסקים.

הם הבינו שתהליך החקיקה אטי מדי ולכן דאגו שלא יהיה צורך בחקיקה. הם בכוונה עצבו את החוקים האלו כך שיהיו רחבים, מלאים בסתירות ולא מדויקים כדי שהם יוכלו להכיל אותם בכל רגע נתון על נושאים חדשים, באמצעות בית המשפט. המחוקק בעצם נתן לשופטים את הכוח להמציא חקיקות יש מעין.

כך מתאר החוקר א"ד ניל את חוקי הגבלי העסקיים הראשונים בארה”ב:

“… איש אינו יכול לדעת מה החוק אוסר ומה הוא מתיר; פרשנותם של החוקים האלה מסורה כולה לידי בתי המשפט. על איש העסקים ועורך דינו ללמוד את כל תוכנו של מה שמכונה "חוק תקדימים" – סך כל התיעוד של התיקים המשפטיים, התקדימים ופסקי הדין – כדי לקבל רעיון, ולו כללי, בדבר משמעותם הנוכחית של החוקים הללו; אלא שאת התקדימים ופסקי הדין אפשר להפוך מחר, בשבוע הבא או בשנה הבאה"

בשונה מבתי חוקקים שהציבור בוחר כל מספר שנים את חבריו, שופטים נבחרים בצורה יותר מורכבת. בתור התחלה המאגר שממנו נבחרים השופטים מאוד מצומצם. רק אנשים עם עבר וידע בחוקים מועמדים לתפקיד שופטים. תהליך הבחירה עצמו, שאמנם משתנה ממדינה למדינה אבל עדיין ברוב המקרים ניתן לומר שהוא אינו דמוקרטי. וועדה מצומצמת של מספר אנשים בודדים בוחרים את המועמד. תהליך הבחירה לרוב אינו חשוף לציבור.

כוחות אנטי דמוקרטיים מעדיפים לתפקד בזירה כזו מאשר בזירה של דמוקרטיה אמתית. בזירה של דילים ותן לי ואתן לך טובת הציבור פחות משתקפת. טובת המחנה ונאמנות לחונטה מקבלת ביטוי יותר חזק.

בישראל שליטת החונטות במערכת יותר נרחבת מאחר שגם בית משפט העליון נבחר בצורה הזו, בשונה מכמעט כל מדינות העולם2.

עכשיו כל מה שנותר לסוציאליסטים לעשות זה לוודא שהשופט "הנכון" ישב במשפט.

השיטה הזו מתבצעת גם כיום. בניסיון להלאים את מעט הפינות החופשיים שעוד נותרו במערכת הבריאות האמריקאית, הדמוקרטים דחפו את "אובמה קר". חוק שדוברת הבית התחתון שהעבירה אותו הודתה בפה מלא בטלוויזיה ש "אנחנו לא יודעים מה יש בחוק הזה. נצטרך להעביר אותו כדי להבין מה יש בו". החוק הזה היה כל כך מורכב, כל כך מסובך ומלא בכל כך הרבה סתירות שאלה שדחפו אותו לא באמת ידעו מה הוא יעשה. רק אלה שיישמו אותו וישפטו על פי ידעו. בעיקר בגלל שהם יצטרכו לקבל החלטה בכל רגע.

בדיוק מה שסוציאליסט צריך כדי לקדם את האג’נדה שלו.

ברור שאם הדמוקרטיה הישראלית רוצה לשרוד היא צריכה לרסן את בג"ץ שפרע כל עול ורסן. זה צריך להיעשות באמצעות חקיקה ראשית, למען הסדר הטוב, אבל חקיקה לא מספיקה. בג"ץ כבר הוכיח שהוא מתעלם מחקיקתה של הכנסת. צריך גם להחליף את הדעות של בג"ץ וזאת באמצעות שינוי שיטת בחירת שופטי בג"צ.

אבל זה לא יספיק.

בשביל לוודא שהעם הוא הריבון והחוק מעל הכל, בשביל לקבל מדינת חוק, אנחנו חייבים חוקים ברורים ואובייקטיביים. לנקות את כל החוקים מחוסר הבנה, דרישות לא הגיוניות וסתירות. אבל בעיקר לצמצם את מספר החוקים והיקפם. להקטין את הדרכים שבהם המדינה יכולה לקבוע איך על האזרח לנהל את חייו ועסקיו.

לא ניתן לקבל חוקים פשוטים אם החוקים מנסים לנהל כל פרט בחיי האדם. לא ניתן לקבל חוקים אובייקטיביים אם חוקי המדינה מנסים לענות על שאלות מוסריות שאינם קשורים ליישוב סכסוכים בין בני אדם.

הנדבך הראשון לדמוקרטיה, שלטון העם, הוא צמצום ההיקף של הממשל. צמצום הכוח של המדינה.

הערות

  1. יולי אדלשטיין אמנם התפטר וסרב לכנס את המליאה, אבל זה היה לא יותר ממחאה שקטה. אף אחד לא ערער על עצם חוקיות ההחלטה.
  2. ישנם עוד שתי מדינות מלבד ישראל שבהם בית משפט העליון / בית הדין החוקתי לא נבחר על ידי הפרלמנט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *