ההפיכה השיפוטית

כיום אפשר לומר, ללא שום הגזמה, שישראל אינה מדינה דמוקרטית.

דמוקרטיה היא מערכת שלטונית שבה לאזרח יש את הכוח להשפיע על חוקי המדינה והתנהלותה. הדמוקרטיה הישירה1 היא הדרך הישירה ביותר לממש את זה. כל אזרח מביע בכל נושא את דעתו ודעת הרוב קובע.

הדמוקרטיה הפרלמנטרית, היא שיטה עקיפה לממש את אותה מטרה. האזרחים בוחרים נציג שמייצג את דעתם והנציגים מקבלים את ההחלטות וקובעים את החוקים. בתקווה תוך שהם נשארים נאמנים לציבור שבחר אותם.

כיום השיטה שנהוגה בישראל היא שנציגי העם, הכנסת, לא קובעים את החוקים. הם ממליצים על חוקים. מי שמחליט האם לקבל את החוקים, לדחות אותם או לשנות אותם הם שופטי בג"ץ. הם המחליטים הסופיים בכל חוק, מינוי או החלטה ציבורית.

נציגי הציבור גם לא קובעים מי יהיו שופטי בג"ץ. לשופטי בג"ץ יש זכות וטו2 על מינוי שופטים.

לכן כיום ניתן לומר בצורה ברורה: ישראל אינה משטר דמוקרטי.

אקטיביזם שיפוטי ואקטיביזם רדיקלי

פרופסור דניאל פרידמן מגדיר את המושג אקטיביזם שיפוטי בתור כל החלטה של בית המשפט שמשנה את תחום אחריותו. אקטיביזם מרסן מצמצם את תחום אחריות בית המשפט בעוד אקטיביזם מרחיב, מרחיב את תחום האחריות של בית המשפט.

חושב לציין, לא כל פרשנות של בית המשפט מהווה אקטיביזם שיפוטי. החוק לא יכול להקיף כל מקרה שהמציאות תייצר. חלק מתפקיד בית המשפט זה לבחון מקרים, גם אם הם לא נכללו בחוק ולהחיל עליהם את החוק.

לדוגמה נביא חוק האוסר על הכנסת כלי רכב לאזור מסוים. האם חוק זה חל גם על אופניים? מה עם אופניים חשמליות? במקרה כזה אם השופט הרחיב את החוק לכלול גם אופנים רגילים, אין זה מהווה אקטיביזם שיפוטי. כמובן שאם השופט החיל את החוק על משהו שרוב הבריאות לא רואים אותו קשור למה שהמחוקק ציין, למשל אם השופט הרחיב את המושג "כלי רכב" להורים שמחזיקים את ילדיהם על כתפיהם, הרי זה כבר אקטיביזם. מאחר שברור שהמחוקק לא התכוון לכך. מה שאומר שאקטיביזם שיפוטי זה לאוו דווקא דבר של "כן" או "לא". זה משהו שנע על ציר כלשהו ולא כל אדם יסכים ששפיטה מסוימת מהווה אקטיביזם שיפוטי או לא.

כאן אנחנו מגיעים לסוג שלישי של אקטיביזם, האקטיביזם הרדיקלי. כשהשופטים מתעלמים לגמרי מכוונת המחוקק או מלשון החוק וקובעים דברים על פי אמונתם, הרי את זה מכנה הפרופסור דניאל פרידמן, אקטיביזם רדיקלי.

השופט אהרון ברק החל את ההפיכה השיפוטית עם אקטיביזם מרחיב רגיל. הוא החל לדון במקרים שבעבר בג"ץ טען שאין לו את הזכות לדון בהם. אחת הדרכים שלו היה ביטול כמעט מוחלט בצורך של "זכות עמידה" בכדי לעתור לבג"ץ. האקטיביזם המשיך עם ביטול חוקים ועבר אפילו לכתיבת חוקה.

הבה נבחן כמה מאבני הדרך שבגץ עבר בהם בכדי לבטל את הדמוקרטיה הישראלית.

בג"ץ משנה את המשטר בישראל

ביטול פסילת עזמי בשארה על ידי וועדת הבחירות המרכזית

החוק ציין בצורה מפורשת ש "לא יהיה אדם מועמד בבחירות לכנסת אם יש … במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: (1) שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית .. (3) תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל..".

על סמך החוק הזה וועדת הכנסת פסלה את מועמדותו של עזמי בשארה ותנועתו, בל"ד, מלרוץ לכנסת. כמובן שהיה מישהו שערער. השופט ברק הודה בפסק דינו שעזמי עומד תחת הגדרות החוק וכתב "ייאמר מיד: מקובל עלינו כי המעשים המיוחסים לח"כ בשארה לעניין שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ולעניין תמיכה במאבק מזוין נגדה מונחים במרכז מטרותיו ופעולותיו של ח"כ בשערה, הם מהווים יעד שליט של ח"כ בשארה".

בכל זאת השופט ברק פסל את פסילתם של וועדת הבחירות. הסיבה שהם נתנו: בשביל לשלול מאדם את הזכות לבחור ולהיבחר יש צורך ברמה גבוהה של ראיות. זה לא שהם דחו את הראיות, הראיות לא הספיקו לשופטים. כמובן שהשופט לא טרח לציין אף אמת מידה אובייקטיבית (או כל אמת מידה, למעשה) להוכחות הנדרשות. הדרך היחידה לגלות אותם היא לגשת לבג"ץ ולראות האם הטענות יתקבלו3.

הנקודה היא שברור שהיו מספיק ראיות כדי להוכיח שבשארה עומד בקריטריונים של החוק. השופט ברק כתב זאת בעצמו. ההוכחות לא הספיקו לשכנע את השופט ברק שיש למנוע מח"כ עזמי בשארה מלרוץ לכנסת.

יש לציין שעזמי בשארה אכן נחשד בסוף בריגול. השופטים שאישרו את מועמדתו לכנסת לא עמדו למשפט על סיוע בריגול ומעולם לא נדרשו לתת דין וחשבון על הנזק שהם עשו לביטחון ישראל.

בכך בג"ץ קבע שהחוק וכוונת המחוקק לא מעניינים אותו. הוא זה שיקבע ממי יש למנוע מלרוץ לכנסת.

פסילת שרים משיקולי מוסר

עד 1993 בג"ץ לא חלם להעביר שרים מתפקידם. מינוי שרים היה נתון בידי הרשות המבצעת ולרשות השופטת לא היה יד או עניין בנושא. שרים תחת כתבי אישום המשיכו לכהן עד שהם יצאו חייבים במשפטם. ב 1993 השופט ברק בפסיקה תקדימית, שאין לה אח או רע במדינות דוגמת אנגליה או ארה"ב והחליט שבג"ץ יכול להורות על פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישם (אריה דרעי ורפאל פנחסי).

זה כשלעצמו מהווה אקטיביזם רדיקלי. לא רק שבג"ץ הרחיב את סמכותו, הוא צמצם בצורה רצינית את סמכות הרשות המבצעת. הרשות שאמורה להיות עצמאית לבג"ץ. אבל זה לא מסתיים כאן.

הכנסת תקנה את חוק היסוד וחוקקה ששר שהוגש נגדו כתב אישום יפוטר רק לאחר שנפסק שהוא חייב בדין עם קלון. בג"ץ פשוט קבע שיש ביכולתו לחייב את ראש הממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום. בכך הג"ץ אשרר את קביעתו שביכולתו לפטר שרים גם כשהרשות המחוקקת שינתה את החוק כדי למנוע את זה.

בכך בג"ץ הפך את עצמו לסמכות האחרונה בקביעת מינויי בכירים.

השר הסביר

ישנה מסורת משפטית נכבדת לבדיקת סבירות החלטת שר או תקנה ציבורית של גוף שהמחוקק נתן לו אישור לחוקק אותו. ראשיתו בבדיקת האם ישנו מניע זר בקבלת ההחלטה. אבל השופט ברק לקח את הרעיון הזה כמה צעדים קדימה כשהוא קבע שבג"ץ יכול לבחון "איזו פעולה יכולה להיעשות בידי "עובד הציבור הסביר"".

בעצם ברק קבע שבג"ץ רשאי לדמיין ישות לא קיימת, "עובד ציבור סביר" ולבחון כל החלטת עובד ציבור על פיה. כל מה שחורג בצורה קיצונית (כמובן שבג"ץ קובע מהו קיצוני ומהו לא קיצוני4) מדעתו של הישות המדומיינת הזו, בג"ץ רשאי לבטל.

מאחר שאין חיה כזו "עובד ציבור סביר", בג"ץ לא רק צריך לדמיין אותה אלא גם להחליט מהו הסביר בעיניה. במילים פשוטות, בג"ץ החליט שהוא זה שיקבע האם החלטה של עובד ציבור היא ראויה או שאינה ראויה, בלי שום קשר לחוק כזה או אחר.

ניתן לשופט לנדוי לקבוע את המסקנה של ההחלטה הזו "מחייב את בית המשפט לעשות את מלאכתו של עובד הציבור מחדש".

בג"ץ קבע שיש לו את הזכות לבטל ולשנות כל החלטה של הרשות המבצעת על פי הבנתו והלך רוחו.

מתי מותר לבג"ץ לדון בתיק

כבר הזכרנו שבג"ץ בעצם ביטל את מושג זכות העמידה. במדינת ישראל יש את זכות העמידה הרחבה ביותר מבין כל המדינות המערביות. אבל הייתה הגבלה על דיון בתיקים. תיק שכבר נדון בבג"ץ לא היה ניתן לדון בו שוב. ליתר דיוק, תיק שנידון בשלושה. החוק קבע שבג"ץ רשאי לדון בתיק שוב "בעניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה". המסקנה המתבקשת שאם התיק נידון ביותר משלושה, לא ניתן לדון בו שוב. כך גם כתב השופט זוסמן בספרו (שנחשב לאורים ותומים בתחום) על סדרי הדין האזרחי "היה מספר השופטים גדול משלושה, אין דיון נוסף".

עד שברק ראה בתיק "נחמני נגד נחמני", שנידון בחמישה, הזדמנות להסיר גם את המכשול הזה. למרות שלשון החוק הייתה ברורה, למרות שהייתה פרשנות ארוכת שנים לגבי לשון החוק, ברק כינס את בג"ץ כדי לדון האם מותר לו לדון שוב בתיק וקבע לעצמו שהוא יכול.

בכך בג"ץ קבע שאין המחוקק יכול להגביל את בג"ץ מתי מותר לו לדון בתיקים ומתי אסור לו. יתרה מכך, בג"ץ יכול לדון בתיק שוב ושוב עד שהוא מגיע להחלטה הראויה בעיני נשיא העליון.

יצירת חוקה

בישראל אין חוקה. ישנם חוקי יסוד שאמורים להוות, ביום מן הימים, בסיס לחוקה. רובם אינם שונים במאום מחוקים רגילים מלבד הכותרת שלהם. למרות זאת בג"ץ קבע, ללא שום סמכות, שהם מהווים חוקה ושחוקים רגילים אינם יכולים לסתור אותם.

מאחר שאף מחוקק לא העלה בדעתו אפשרות כזו, חלק מהחוקים נכתבו בלשון מאוד רחבה. מה שאפשר לבג"ץ לנסוך לתוכם את אמונתיו ולבטל באמצעות התכסיס הזה חוקים שלא נראו לו לנכון.

אין הבדל בין הקביעה של בג"ץ שלחוקי יסוד יש מעמד של חוקה בין הם יקבעו שלהצהרת העצמאות, אלטנוילנד או להמנון בית"ר יש מעמד של חוקה. לבג"ץ אין את הסמכות להכריע מה היא החוקה של מדינת ישראל.

המהלך הזה מהווה זלזול לא רק במחוקק וברשות המחוקקת אלא בכל עם ישראל. בג"ץ בעצם אומר "אנחנו נקבע מהם ערכי היסוד של המדינה. לא אכפת לנו מה האזרחים או נציגי האזרחים אומרים".

גיוס בני הישיבות

בג"ץ סרב בהתחלה לדון בנושא גיוס בני הישיבות מאחר שבג"ץ הבין שזה נושא שאינו שפיט. כפי שאמר השופט יצחק כהן "השאלה אם יש או אין לגייס תלמידי ישיבות היא שאלה, שלגביה אין בידי בית המשפט קני מידה משפטיים, שניתן לבסס עליהם הכרעה בבית משפט".

לכן כשהשופט ברק החליט כן לדון בנושא, זה כשלעצמו מהווה אקטיביזם שיפוטי מרחיב. אבל האקטיביזם הזה מחוויר לעומת מה שהוא עשה בהמשך.

אמנם בתחילה בג"ץ קבע שהפטור שניתן אינו חורג מגבול הסבירות5 בתחילה יצר בג"ץ חוק חדש שלא קיים בספר החוקים וקבע שמדיניות כללית חייבת להסתמך על חקיקה ראשית.

זה כבר מהווה אקטיביזם רדיקלי. לא רק שבג"ץ התערב בתחום שיפוטה של הרשות המבצעת אלא הוא גם קבע, בכלל הזה, גדרים לפעולת הרשות המבצעת שהמחוקק לא קבע עבורה. שלא נדבר על כך שהכלל הזה סותר את עצמו. הרי הכלל הכללי הזה אינו מעוגן בחקיקה בעצמו. אז אם לרשות המבצעת אסור לבצע מדיניות כללית שאינה מעוגנת בחוק גם לבג"ץ אסור.

אם חשבתם שכאן תמה האקטיביזם של בג"ץ בנושא אתם טועים6. לאחר שהכנסת חוקקה חוק שמעגן פטור לבני הישיבות, בדיוק כפי שבג"ץ דרש, בג"ץ ביטל את החוק. הטענה הייתה שזה סותר את הדרשיה שלשוויון בחוק יסוד – כבוד האדם וחרתו.

זה כבר מהווה פסיקה אקטיביסטית רדיקלית מאחר שהחוק מעולם לא ציין שיש לשמור על שוויון בגיוס7. המשך ההתערבות של בג"ץ בחקיקת הכנסת בנדון מהווה הוכחה ברורה. בג"ץ לא מוכן שהכנסת תנהל את הנושא בניגוד לדעתו.

בגץ בעצם קבע שגם בנושאי פנים רגישים, שממשלות קמות ונופלות בגללו, הוא זה שיקבע מה יתבצע. למותר לציין שבג"ץ לא לקח על עצמו שום אחריות לתוצאות של ההחלטות שלו.

פסילת חוקי יסוד

למרות שבג"ץ יצר חוקה יש מעין, עדיין נותרה אבן נגף אחרונה בהפיכה השיפוטית. בג"ץ עדיין היה תלוי בנבחרי ציבור שיחוקקו את חוקי היסוד. מחוקקים עדיין היו מסוגלים לחוקק חוקי יסוד, או לשנות חוקי יסוד כך שלא יתאימו לאמונות של שופטי העליון.

לכן בג"ץ הכריז שהוא רשאי לדון בחוקי יסוד ולבחון האם הם ראויים להיות חלק מחוקי היסוד. לטענת בג"ץ יש דברים שלא ראויים להיות בחוקה למרות שמעולם לא הוגדר בישראל מה אמור להיות בחוקה8, ולכן בג"ץ רשאי לפסול את החוקים הללו.

טענה נוספת של בג"ץ מהווה אבסורד מוזר שרק ליצן יכול לבטא אותו בפנים ישרות. בג"ץ טען שהוא יכול לבחון חוקי יסוד כדי לוודא שהכנסת לא מנצלת לרעה את כוחה לחוקק חוקה. בהתחשב בעובדה שהכנסת מעולם לא הגדירה את חוקי יסוד בתור חוקה ומעולם לא הכריזה שיש לה את הכוח לחוקק חוקה, ברור שאין כאן שום ניצול לרעה של כוחה של הכנסת. זה בג"ץ שמנצל את כוחו לרעה.

בג"ץ קבע שהוא הולך לפסול כל סעיף חוקה שלא מתאים להשקפת עולמו.

חזרה לדמוקרטיה

המצב הנוכחי לא יכול להמשך. מדינת ישראל, עם כל המתחים הפנימיים שלה, לא יכולה לשרוד לאורך זמן תחת משטר לא דמוקרטי. אנחנו חייבים להשיב לישראל את הדמוקרטיה. בשביל זה אנחנו צריכים להחזיר לאחור את ההפיכה של חונטת הפרקליטים.

יש הרבה חלקים בפזל הזה. צריך להפריד בין תפקיד התובעים הציבוריים, התובעים הכללים והיועץ המשפטי לממשלה. צריך לכונן חוקה, שתקבע ותוכל להשתנות במשאל עם.

יתכן שיש גם צורך בשינוי שיטת בחירת ראש הממשלה.

לא אפרט כאן על כל הדברים הללו. אציין רק איך כדאי להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי.

על הכנסת להקים ועדה מקצועית שתבחן כל החלטה של בג"ץ ותקבע האם היא מהווה פסיקה אקטיביסטית או לא. אם הוועדה תקבע שאין בפסיקה אקטיביזם שיפוטי, הפסיקה תכנס לתוקפה. אם הוועדה תקבע שיש בפסיקה אקטיביזם שיפוטי, הוועדה תעבור לכנסת. הכנסת תצביע האם לקבל את הרחבת סמכויות בג"ץ או לדחות אותם ובכך לבטל את הפסיקה.

המנגנון שאני מציע יראה משהו כמו זה:

כל פסיקת בג"ץ תעבור לוועדת השפיטה של הכנסת. לא יהיה לפסיקת בג"ץ תוקף עד שתהליך אישור הפסיקה בידי הוועדה יסתיים9.

וועדת השפיטה תורכב מלפחות שבעה אנשים ולא יותר מאחד עשרה10 שיבחרו בכל כנסת ותוכל לדון בכל פסק דין שהתקבל מתום כהונת הכנסת של הוועדה שקדמה לה11. חברי הוועדה יהיו בעלי רקע במשפטים שאינם חברי כנסת או שרים מכהנים12.

אם הוועדה החליטה שאין בפסיקה אקטיביזם שיפוטי, הפסיקה מקבלת תוקף ונכנסת לאסופת פסקי בג"ץ.

אם הוועדה החליטה שיש בפסיקה אקטיביזם שיפוטי, הפסיקה עוברת לוועדת חוק ומשפט של הכנסת. שם חברי הכנסת ידונו האם לקבל את ההרחבה הזו לסמכויות בג"ץ. יהיה להם את האפשרות לזמן את חברי וועדת השפיטה של הכנסת כדי להסביר להם מדוע הפסיקה מהווה הרחבה בסמכויות בג"ץ ואת השופטים בתיק כדי להבין מהם מדוע הם חושבים שההרחבה הכרחית ונכונה.

אם בוועדה היה רוב של שתי שליש לקבל או לדחות את ההרחבה, הוועדה יכולה להכריע בעניין ואז הפסיקה תתקבל או תבוטל על ידי הוועדה.

אם לא היה רוב של שני שליש בוועדה הנושא יעבור למליאת הכנסת. שם הכנסת תצביע ותכריע ברוב רגיל האם לדחות או לקבל את ההרחבה לסמכויות בג"ץ. נוסח ההחלטה יתקבל על ידי רוב חברי וועדת חוק ומשפט.

אם התקבל פסיקה המרחיבה את סמכויות בג"ץ, מכאן ואילך וועדת השפיטה צריכה להכיר בסמכות הזו. כל פסיקות נוספות יבחנו כאלו שהחוק נתן את הסמכות הזו לבג"ץ. זאת עד שהמחוקק ישנה את החוק כך שזה ישליך על הסמכות הזו.

נדגים את התהליך עם דוגמה קונקרטית. נניח שבג"ץ קבע שברשותו לבטל מינוי שר במקרה שלאדם הממונה אין מספיק ניסיון מוכח בתחום שאליו התמנה. זאת מבלי שהחוק קבע במפורש תנאי כזה למינוי. וועדת השפיטה תבחן את הפסיקה ותקבע שבג"ץ הרחיב את הסמכויות שלו. פסיקת בג"ץ הפוסלת את המינוי תוקפא13 העניין יעבור לוועדת הכנסת ולכנסת שתחליט האם הם ירצו לקבל את ההרחבה הזו. אם הכנסת החליטה לקבל את ההרחבה, בג"ץ יוכל לבחון כל מינוי בהתאם לניסון של האדם שמונה לתפקיד. משהכנסת קיבלה את ההרחבה, פסיקות כאלה ושל בג"ץ ייחשבו על ידי וועדת השפיטה ככאלו שלא מרחיבים את סמכויות בג"ץ.

אם המחוקק שינה את נוסח החוק וקבע שהמינוי יכול להיעשות ללא התחשבות בניסיון. מכאן כל פסיקה של בג"ץ שנשענת על הניסיון של האדם מהווה שפיטה אקטיביסטית וועדת השפיטה תעביר את ההחלטה לכנסת.

ככה בעיית האקטיביזם השיפוטי תפטר תוך כדי שמירה על מרחב ההחלטות של בג"ץ.

קריאה נוספת

את הפוסט הזה אני מבסס על מאמר שכתב הפרופסור דניאל פרידמן לביטאון "השילוח" מס. 23 שיצא לאור ב ינואר 2021 בשם "מאקטיביזם שיפוטי למהפכה". אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שלו שמכיל בהרבה יותר פרטים.

כמו כן אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט שכתבתי בעבר, הקרב האמתי של הימין שגם הוא מדבר על האקטיביזם של בג"ץ.

הערות

  1. שמבוססת על פילוסופיית השוויון
  2. בפועל מאחר שיש צורך ברוב מוחלט בוועדה למנות שופט בג"ץ
  3. זה דבר שחוזר שוב ושוב עם החלטות בג"ץ. הרבה פעמים בג"ץ מקבל החלטות מסוימות מבלי לתת אמות מידה. בכך בג"ץ לא כובל את עצמו לקו פעולה כלשהו. בכל עת בג"ץ יכול לפסוק על פי הלכי רוחו. כל זה הופך את החוק במדינת ישראל לדבר שאינו אובייקטיבי אלא תלוי בגחמותיו של השופטים. זה כמובן נותן המון כוח למערכת המשפט.
  4. וכבר ציינו שבג"ץ נזהר מלתת אמות מידה אובייקטיביות לדברים כאלה.
  5. ההפיכה השיפוטית מתאפיינת בהתנהלות הזו. קובעים כלל חדש, אבל לא משנים דבר. לאחר מכן, כשסערת הרוחות שוככת ("תראו, בג"ץ היה בכל זאת מתון ושקול ודחה את העתירה") בג"ץ מתכנס שוב ומשנה על פי הלכי רוחו.
  6. ואתם גם לא עוקבים אחרי אחד הנושאים הכי חמים ונפיצים בפוליטיקה הישראלית.
  7. יש לציין שלמרות הדרישה לחרות המחוקק פוגע כל הזמן בחרות האזרחים שלו. אז או שיש לבטל כל חוק שפוגע בחרות או שעל בג"ץ להכיר שכשהכנסת חוקקה את חוק כבוד האדם וחרות כוונתה הייתה לחירויות וכבוד מאוד ספציפיים.
  8. אפילו בג"ץ לא קבע זאת במפורשות כי כפי שאמרנו, בג"ץ לא אוהב לקבוע כללים שיגבילו את כוחו.
  9. בג"ץ יהיה רשאי לתת צווי ביניים כדי למנוע מהוועדה ומחברי הכנסת לנצל לרעה את העובדה הזו.
  10. צריך לאפשר לכנסת למנות יותר חברי וועדה למקרה שבג"ץ יפסול חבר וועדה כלשהו. כל יתר חברי הוועדה יוכלו לבחון את פסק הדין של בג"ץ ולקבוע האם הוא אקטיביסטי או לא. יש כאן ניגוד עניינים. אבל הוא לא חמור מניגוד העניינים של בג"ץ בכך שהוא דן בחברי הוועדה בוחנים את הפסקים שלו.
  11. מה שאני בעצם אומר זה שאם כנסת לא הקימה ועדה כזו בגלל שלא קמה ממשלה או משהו כזה, לא ייווצר "חור". הוועדה שתקום, מתי שתקום תדון בכל הפסיקות שהתקבלו מאז שהסתיימה העבודה של הוועדה שקדמה לה.
  12. החוק יקבע מה מהווה רק במשפטים. מה שבעצם קובע שבג"ץ יוכל לדון האם אדם עומד בקריטריונים או שאינו עומד בקריטריונים ולפסול אותו. טכנית, בג"ץ יוכל לפסול את כל חברי הוועדה. אבל אם זה יקרה פסקי בג"ץ לא יכנסו לעולם לתוקף כולל הפסקה שפוסלת אותם. לכן יש צורך שיוכלו להיות בוועדה יותר חברים מהמינימום הנדרש כדי לדון בפסקה.
  13. אם ניתן פסק דין ביניים המעקב את כניסתו של האדם לתפקיד, הפסיקה הזו תמשיך להיות מחייבת.

One thought on “ההפיכה השיפוטית

  1. בקיצור חיים בדיקטטות הבגץ והאזרח הקטן מחכה הימני מחכה שיובילו אותו כמו צאן לטבח..בצרפת היו גורמים ל revolution.

Comments are closed.