מסע מחשבתי

כשהייתי ילד עברנו דירה משכונה אחת בעיר לשכונה אחרת. זה היה קצת אחרי שרבין הביס את שמיר בבחירות והוא הים קואליציה ביחד עם ש"ס.

"מה קרה עם הטלפון? מדוע הוא לא עובד" שאלתי את אבא שלי. רציתי להתקשר לחברים. אני כבר לא זוכר מדוע.

"התקשרתי לבזק והזמנתי קו חדש" אבא שלי אמר לי "זה ייקח קצת זמן עד שיחברו אותנו".

"כמה זמן? יום? שבוע?" רציתי לדעת מתי החיים שלי יחזרו לשגרה.

"נראה לך?" אבא שלי צחק על התמימות שלי "זה ייקח לפחות שלושה חודשים".

הייתי בהלם. שלושה חודשים לחבר קו. "למה זה לוקח כל כל הרבה זמן?" שאלתי "הם לא יכולים לבוא יותר מהר? איך הם חושבים שנסתדר בלי טלפון".

"כי בזק הם מונופול. הם החברה היחידה בשוק. לא אכפת להם אם לא יהיה לנו טלפון במשך חודשים. זה לא כאלו שאנחנו יכולים לעבור למתחרים".

עברו שנים. ביבי נתניהו הביס את פרס ועלה לשלטון עם הבטחה לסגור את המונופולים ולהפריט את בזק. הבטיח אבל עד לכתיבת השורות האלו בזק היא עדיין מונופול ממשלתי. בינתיים המשפחה שלנו גדלה וקו טלפון יחיד לא הספיק לנו. אבא שלי החליט להפוך את הקו שקיים רק לשיחות נכנסות ולהזמין קו חדש לשיחות יוצאות.

"טוב… זה בטח ייקח כמה חודשים עד שזה יקרה" לא התרגשתי מההחלטה הזו. זכרתי את מהירות התגובה של בזק מלפני כמה שנים.

"למה כמה חודשים? הם יגיעו בשבוע הבא" אבא שלי היה קצת יותר מעודכן.

"רגע, למה הם התחילו לשפר את השרות?" תהיתי "הרי עדיין לא הפריטו אותם"

"זה מה שקורה כשרק מדברים על הפרטה, ישר החברות מתחילות לשפר את השרות. תחשוב כמה השרות ישתפר כשתהיה תחרות אמתית!".

זה הרגע שהפכתי לחסיד השוק החופשי.

אפשר לומר שהפכתי למתנגד לתהליך אוסלו מאותה הסיבה. ההורים שלי אמרו לי שזה לא יצליח ושזה רק יביא למוות ולמלחמה. שום דבר שקרה מאז לא גרם לי לפקפק בזה.

אין כמו להדגים משהו לילד כדי לשכנע אותו שזה נכון. אתה מפיל תפוח לרצפה ואומר שיש כוח שמשך את התפוח ארצה ולכן הוא נפל. אתה אומר לילד שיתפלל כדי שהדודה תבריא ואחרי שהיא מבריאה אתה אומר לילד שהתפילות שלו עזרו. הבעיה עם הדגמות היא שלפעמים מה שאתה צופה בו זה בעצם פעלול של קוסם. מי שמבצע את ההדגמה מושך את תשומת לבך, במתכוון או שאינו במתכוון, כך שלא תראה מה באמת קורה מאחורי הקלעים. התחלתי לשאול את עצמי האם זה מה שקרה איתי כשהגעתי לגיל ארבע עשרה. התחלתי לשאול את השאלה הבסיסית ביותר, האם באמת יש אלוהים?

אני משער לעצמי שאני שאלתי את השאלות האלה ולא שאר חברי לכתה בגלל הרקע שאתו הגעתי לישיבה. לא אקח על עצמי את המחמאה שנולדתי מבריק, סקרן וכל כך שונה מכל השאר. ההבדל הוא שההורים שלי אפשרו לי לקרוא ספרים שאינם דתיים. בעיקר רומנטיקה של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה. קראתי את ז'ול וורן ועל הגיבורים שלו שהשתמשו במדע בכדי לנווט את גורלם. קראתי את מארק טוויין שנתן לגיבורים שלו אנושיות והגינות מרשימה. קראתי על אומץ וחברות בספריו של קארל מאי. כולם עזרו לי לבסס את תפיסת העולם שלי. האדם במרכז, ההיגיון הוא הכלי העיקרי שלו ושהאומץ לעמוד על האמת הוא מה שמבדיל בין גברים ובין נמושות.

לכן לא נרתעתי מהשאלה הקשה, התחלתי לחפש תשובה. ניסיתי למצוא ספרים שדיברו על שאלת קיום אלוהים בישיבה. אין הרבה כאלה. כל הספרים בספריה של הישיבה מניחים שאלוהים קיים. המעט שדנו בשאלה הזו הביאו טיעונים שאפילו ילד בן ארבע עשרה לא היה מוכן לקבל. לבסוף פניתי לרב שלי. כמובן שלא שאלתי אותו האם יש אלוהים ומדוע הוא חושב שיש אלוהים, ידעתי שלשאול שאלה כזו זה לפתוח משהו שלא יסתיים בצורה טובה. במקום זה שאלתי שאלה אחרת "אם הרב היה נולד למשפחה נוצריה האם הוא לא היה מאמין בברית החדשה באותה עצה שהוא כיום מאמין בתנ"ך, האם הוא לא היה מאמין שישו הוא המשיח כפי שהוא מאמין שהרבי מלובוויץ' הוא המשיח?"

הרב חשב על זה ולזכותו יאמר שהוא ענה תשובה כנה "כן, כנרה שזה אכן מה שהייתי עושה".

המסקנה שקיבלתי היא שאין בדת משהו מושכל ואובייקטיבי. דת זה דבר שאתה נולד לתוכו. שאתה גדל עם הצורך להאמין בזה. או במילים אחרות, שטיפת מוח ללא ביסוס עובדתי אובייקטיבי. אמרתי לעצמי שאני לא מוכן להיכנע שלטיפת מוח, אם אין סיבה הגיונית לחשוב שאלוהים קיים, למה שאחשוב זאת?

לא עזבתי את הישיבה. היו הרבה חברים שלי שהתפארו בזה שהם נמצאים בישיבה מרצונם החופשי. "אם לא היינו מאמינים לא היינו נמצאים פה" הם אמרו. צחקתי עליהם. "אבא שלכם היה נותן לכם שתי סתירות ושולח אתכם בחזרה לישיבה אם הייתם מנסים לומר לו שאתם לא רוצים ללמוד בישיבה". הם התעקשו שזה מבחירה חופשית. אני ידעתי שאין לי באמת אפשרות לבחור לעזוב את הישיבה אבל כבר אז, בגיל ארבע עשרה, החלטתי לעזוב ברגע שתהיה לי את האפשרות. זה הגיע כעבור שנתיים.

אי אפשר לומר שלא לקחתי דבר מהחיים הדתיים והשארתי הכל מאחור. הרעיון הכי משמעותי שלקחתי מהעולם החרדי הוא הבחירה החופשית. שבן אדם יכול לבחור. ולא סתם לבחור, אלא שברצונו הוא יכול לשלוט על רגשותיו.

אי אפשר לומר שהייתה לי דעה מגובשת. עדיין נלחמתי עם כל רעיון, הופך בו בדעתי ומנסה למצוא בו חורים ופגמים. הדרך שלי לבחון רעיון היה פשוט להתווכח עליו. לפעמים בעדו לפעמים נגדו. הייתי נותן לאחרים לעזור לי למצוא סימוכים או סתירות בכל רעיון. את התוצאות התחלתי לרשום בבלוג. בעיקר כדי שאוכל לבחון את התהליך ההתפתחותי שלי. ולאט לאט הרעיונות של התגבשו. אבל כל הרעיונות שלי היו רעיונות פוליטיים או כלכליים.

לא תמיד מצאתי שמות, תיאורים או אפילו הוכחות מרשימות לטיעונים שלי. הרבה אנשים שאתם התווכחתי היו יותר בקיעים ממני והם היו מביאים אותי לכדי מבוכה כשהם היו זורקים שם של פילוסוף שאמר משהו אחר או משפט כלכלי שלכאורה סותר את מה שאמרתי. התחלתי לחקור דברים יותר לעומק, לנסות להבין קצת בכלכלה, היסטוריה, תאוריות משפטיות וכדומה. מעולם לא נעשיתי למומחה אבל לאט לאט הצלחתי יותר ויותר לעמוד על שלי בוויכוחים. תובנות שהיו לי, או שנזרקו בתור כאלה שאינם נכונים או ששוכנעתי שהם אכן נכונים. ואז התחיל להתגלות בפני פער ביני ובין הרבה מהחברים שלי. היו דברים שידעתי שהם נכונים, ההוכחות היו מונחים בפניי, אבל חבריי לא היו מוכנים לקבל את זה. הם ראו את העולם בצורה מאוד שונה ממני ומה שהיה הוכחה בעיני לא אמר דבר בשבילם.

הרבה זמן לא הבנתי את הפער הזה.

עד שראיתי ראיון שבו דייב רובין ראיין את ירון ברוק. ירון הסביר לדייב מדוע פילוסופיה חשובה ואיך הבדלי תפיסה פילוסופיים מביאים להבדלים בגישה פוליטית. כאן נורה נדלקה בראשי. זה היה ההסבר שחיפשתי הרבה זמן. ראיתי איך שרוב המחלוקות ביני ובין חבריי נבעו מרעיונות פילוסופיים. התחלתי להתעמק בפילוסופיה שירון ברוק הציע לדייב בתור הפילוסופיה היחידה שתומכת בחברה חופשית אובג'קטביזם. היום אני אומר בצורה דיי בטוחה שאני אובג'קטביסט בתפישת עולמי.

לצערי הרב בבלוג הזה אין את כל הרשומות שהעליתי. נאלצתי בשלב מסוים לעבור בלוג והרשומות לא עברו בצורה חלקה. אולי אעלה לאט לאט בלוגים ישנים שלי. החשש שלי הוא שאנשים לא יבינו שאלה רשומות ישנו וכיום אני לאוו דווקא מסכים אתם.

בין אם זה יקרה, בין אם זה לא יקרה, אתם מוזמנים להמשיך לעקוב אחרי המסע האינטלקטואלי שלי.